פרשת שופטים
האדם – דיין לעצמו:
החובה להעמיד שופטים ראויים שינהלו מערכת משפט תקינה, היא אחת מז' מצוות בני נח – דינים – דבר המחייב רשות שופטת וכמובן רשות שתאכוף את פסקי הדין שיינתנו כדי לנהל חיי חברה תקינים, שכן אילולי מוראה של מלכות איש את רעהו יבלעו חיים (על פי אבות ג' ב', ומערכת משפט זה חלק מזרועות המלוכה כידוע). אלא שהתורה מדגישה כאן הדגשה נוספת "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את עם משפט צדק" (דברים טז' יח'). הכוונה היא לייסד מערכת משפט בדרך התורה ומצוותיה.
בהמשך אומרת התורה (דברים טז' יט') "ולא תיקח שוחד כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". וברש"י (שם) "משקבל שוחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו".
ומקורו בגמרא (סנהדרין קה':) שם מובאים כמה מקרים ועובדות על גדולי רבותינו, שנמנעו מלדון בדיונים בהם הייתה להם נגיעה כלשהי, וגם אם זו הייתה דקה ועדינה ביותר.
ר' ישראל סלנטר זצ"ל (באגרת המוסר) ייסד על דרך הגמרא (סנהדרין ז'.) "ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנום פתוחה לו מתחתיו". וביאר כי כל אדם הוא דיין לעצמו ולבני ביתו. הנה אנו נדרשים בכל רגע נתון, לקבל החלטות ולהכריע הכרעות במגוון רחב של נושאים שההשגחה העליונה מזמנת לנו במהלך החיים. הן בענייני רוח והן בענייני גשם. כיון שכך כשם שאם דעתו של דיין בבית דין תהיה נוטה אחר מי שיש לו נגיעה כלפיו הוא ייטה לטובתו, כך אדם שמשוחד בהיותו נגוע לא יוכל לקבל החלטות מושכלות ונקיות, בשל העובדה הפשוטה שיש מה שמטה אותו לצד כזה או אחר. לעומת זאת אם הוא היה ניטרלי, הוא היה מקבל החלטות שונות לחלוטין.
חז"ל מספרים (גיטין מה'.) על רב עיליש שהיה בבית הסוהר, ושכנו לתא המאסר היה גוי שהיה מבין את שפת העופות. יום אחד הגיע עורב שהתיישב לו על הכוך של חלון התא מבחוץ, והחל לקרוא בקול גדול. רב עיליש כנראה היה מודע ליכולתו של אותו גוי, ושאל אותו לפשר הקריאות. נענה הגוי ואמר, העורב אומר לך עיליש ברח, עיליש ברח. אמר רב עיליש לעצמו, העורב הוא בעל חיים שקרן ואין לסמוך עליו. בהמשך הגיעה יונה וצייצה. שאל רב עיליש את הגוי לפשר הקולות, ונענה היונה אומרת עיליש ברח, עיליש ברח. אמר רב עיליש לעצמו הרי כלל ישראל נמשלו ליונה, כיון שכך יש לתת משקל ולהתייחס לדבריה, אנצל את ההזדמנות ואברח. ואכן ברח ועלתה בידו.
שואל ר' עקיבא איגר זצ"ל (בגליון הש"ס) הרי בספר הערוך מבואר (ערך מל) כי רב עיליש ידע את שפת העופות בעצמו, מפני מה אם כן הוא לא סמך על הבנתו ובקיאותו, וביקש לשמוע חוות דעת נוספת, אלא מוכח מכאן לכאורה ההיפך, שהוא לא היה בקיא בשפה זו. ונשאר ללא מענה, ונשאר בצ"ע.
ר' חיים שמואלביץ' זצ"ל (בשיחות מוסר תשלא' כז') עונה על כך תשובה נפלאה – רב עיליש אכן ידע היטב את שפת העופות, אך הוא ידע דבר עוד יותר חשוב, שאדם שיש לו נגיעות (ומי כמו אסיר מחכה בכיליון עיניים לצאת אל החופש), ממילא קל מאוד לשמוע ציוצים ולתת להם את הפרשנות המתבקשת בהתאם למצב בו הוא נמצא.
לכן כדי לנטרל את הנגיעה האישית ולקבל חוות דעת נקייה ללא אינטרס, הוא שאל את הגוי. אלא שבחכמתו ידע מתי ולמי כן להקשיב ומתי ולמי לא.
והנה בנוגע לאופן בריאת העולם, היו בעולם לפני דורי דורות ג' תפיסות מרכזיות.
הדעה האמתית של תורתנו הקדושה כמובן, כפי שהרמב"ן (בראשית א' א') מבאר שהקב"ה ברא יש מאין. תחילה את חומר היולי שהוא זך ולא מורגש, בו היו כלולים בכח כל הנבראים. ממנו יצר והוציא את הבריאה במשך ששת ימי המעשה, כל בריאה בזמנה ומקומה המיועד לה לפי החכמה העליונה. מהר"ל מבאר (נצח ישראל ג') שיש בזה מענה לכמה פילוסופים קדמונים שטענו כיצד אפשר שמהקב"ה שהוא אחד יוצא ריבוי. שורש הטענה שזה מראה על היפך האחדות. אך לאור דברי הרמב"ן אכן הקב"ה ברא (הוציא בארמית) את חומר היולי, והוא אכן היה אחד שבו היו כולם בכח, וממנו כבר הוציא הקב"ה את שאר הנבראים.
באסכולה היוונית היה ויכוח מהותי בין אפלטון לאריסטו (עיין מורה נבוכים ח"ב כה'). אריסטו טען כי העולם קדמון כך שלדבריו אין (חלילה) בורא. אפלטון חלק על העובדה שהעולם קדמון, ובניגוד לאריסטו הוא טוען כי יש בורא, אלא שלטענתו החומר בו השתמש בורא עולם כדי לייצר את העולם הוא קדמון (דהיינו כפירה בחידוש העולם, יש בורא אך החומר לא חודש על ידו). טענה שנשמעת ידידותית למדי.
אך ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל (בפי' על התורה תחילת בראשית) חושף את השקר והעיוות שמאחורי טענה תמימה זו, וכה תורף דבריו: מי שאומר שהחומר ממנו יוצר העולם הוא קדמון, בעומק הדברים הוא אומר כי אם האדם יעשה עוולה כלשהי אין לבוא אליו בטענות. שכן תהיה לו תשובה פשוטה ולפי גישה זו אף צודקת, וכך הוא יטען מה רוצים ממני, הרי אני נוצרתי מחומר מסוים שאין לי שליטה עליו, ולכן מעשי הם כמי שנכפו עלי. טענה זו שומטת את כל הקרקע תחת יסוד הבחירה שכמבואר בדברי רבותינו הוא מיסודות הבריאה, ואילולי הוא אין לבריאה כל תכלית, שכן האדם הוא יצירה טכנית ומתוכנתת לפעול כך או אחרת, ואין כל תכלית וצורך בעולם הזה, וודאי לא בעולם הבא.
יבוא השואל וישאל כיצד אם כן גדולי הפילוסופים בכל הדורות טעו, וכי לא היה אחד שראה את האמת, כולם טעו ללא יוצא מן הכלל. אף אנו נענה לו באמצעות מאמר שכתב מדען והוגה דעות נוכרי בשם אלדוס האכסלי. את הדברים הוא כתב במאמר שפרסם בסוף ימיו, תחת השם "וידויו של כופר מקצועי", וכך כתב: "היו לי סיבות לא לרצות שלעולם תהיה משמעות, וכתוצאה מכך הנחתי שאין לעולם משמעות, וללא קושי הייתי מסוגל למצוא נימוקים משביעי רצון להנחה זו. עבורי, כשם שללא ספק עבור רוב בני דורי, הפילוסופיה של חוסר משמעות היתה מכשיר לשחרור וכו' ממערכת מסוימת של מוסר. התנגדנו למוסריות מפני שהפריעה לחופש שלנו" (מובא במחשבת גליון כו').
הדברים ממש כדברי רמח"ל (במסילת ישרים ג') שיש עיוורון טבעי ויש עיוורון רצוני. וההבדל הוא כה מהותי, זה בגוף וזה בנפש. זה בבחירה וזה לא מבחירה, אלא הבוחר יבחר.
עם תחילתו של חודש אלול, חייבים אנו לשים לנגד עינינו כי האדם מוקף ומלא בניסיונות ואתגרים, ועוד יותר בנגיעות שמסיטות אותו מהמבט הנכון והישר, ככל שאדם כנוע ומקבל דעת תורה, הן מחכם חי והן מספרות רבותינו ז"ל (שניהם יחד בדווקא), הסיכוי שלו להתיישר הוא גדול יותר. בפרט גדול בזה כוחו של לימוד ושינון המוסר הן בעיון והן בבקיאות, לנכש את העשבים השוטים, ולהפנות את הכוחות למקומות הנכונים באמת ולא לריק חלילה.
הרב מיכאל מירון הי"ו מאחיסמך
