פרשת שלח
בפרשתינו מסופר על המרגלים שמשה רבנו שלח לבדוק את ארץ ישראל. המרגלים חזרו וסיפרו דברים קשים על הארץ וכתוצאה מכך כל העם פחדו מאוד. במקום לבטוח בהקב"ה הוא ולהודות לו על הארץ הטובה שהבטיח להם, הם התחילו לבכות ולהתלונן. הם לא ראו את כל הטוב שכבר נעשה להם אלא חשבו רק על הקשיים והסכנות, וגם שכחו שהקדוש ברוך הוא הוציא אותם ממצרים בניסים גדולים ושמר עליהם במדבר בכל הדרך. חז"ל אמרו על הבכי הזה: "אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית כט.). כלומר, עם ישראל בכה בכי שלא היה צריך אותו. הקדוש ברוך הוא כבר הבטיח להם ארץ טובה אבל הם לא האמינו בדבריו, ובגלל הבכי הזה נקבע עונש שגם בדורות הבאים ההשפעה שלו ניכרת. הדבר הזה מראה לנו כמה חמור עוון כפיות טובה בעיני הקדוש ברוך הוא.
הרמב"ן מביא מקור לדברי חז"ל מהכתוב בתהילים: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו, וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול ה'. וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות" (תהילים ק"ו). מהפסוקים האלו אנו רואים כיצד עם ישראל לא האמין בדברי ה', מאס בארץ הטובה והתלונן בתוך אוהליהם, במקום להודות לה' על כל הטוב שהוא עשה להם הם התרכזו רק בקשיים ולא ראו את החסדים שכבר קיבלו. משה רבנו גם אומר: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים" (דברים א'). הם לא רק התלוננו אלא אף חשבו שה' הוציא אותם ממצרים מתוך שנאה. דבר שכזה מראה על כפיות טובה חמורה מאוד – במקום לראות את החסדים הם חשבו לרעה והאשימו את ה' במשהו רע. המחשבה הזו חמורה כי היא הופכת את כל הנתינה של הקדוש ברוך הוא לחשד ולחוסר אמון.
רבנו יונה מסביר בספרו שערי תשובה: "ופעמים רבות הנרגן כפוי טובה גם יחשבה לרעה… ופעמים יחשב על חסדי ה' כי הם לנקם ושלם". לפעמים אדם שהוא נרגן וכפוי טובה חושב שגם הדברים הטובים נעשים לו לרעה. אפילו חסדי ה' הגדולים יכולים להיראות בעיניו כאילו הם מזיקים לו ולכן כל אדם צריך לבדוק את לבו ולהכיר בטובו של ה' גם כשקשה לו או שהוא חושב שהמצב קשה.
מהדברים האלו אנו לומדים שהבכי במדבר נבע מכפיות טובה כי הם לא הבינו שהקדוש ברוך הוא רוצה להיטיב עמם. במקום להודות לו על הארץ הטובה שהבטיח להם, הם בכו והתלוננו. העוון הזה לא פוגע רק בדור אחד אלא ממשיך להשפיע גם על הדורות שאחריהם, וכל דור שבו אנשים לא לומדים שעליהם להודות לה', הם חשופים להשפעה של אותו החטא.
וכאן עולה השאלה: למה אנחנו עדיין סובלים מהכפיות טובה ההיא, הרי אנחנו לא היינו במדבר? התשובה נמצאת במגילת איכה: "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה" (איכה א'). חז"ל פירשו: "בכו תבכה בלילה" זהו חטא המרגלים, ו"דמעתה על לחיה" אלו הדמעות שעדיין נמצאות על הלחי גם בדורות שאחר כך. הסבל של הדורות אחרי אינו רק בגלל מה שהיה במדבר אלא גם כי עדיין לא תיקנו לגמרי את החטא, וחסרון ההודיה והכרת הטוב נשאר בלבבות האנשים וזה משפיע על כל הדורות.
חז"ל אומרים: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. אם בית המקדש עדיין לא נבנה זה סימן שהכפיות טובה וחוסר ההודיה עדיין קיימים בלבבות, ולכן כל דור חייב לעבוד על תיקון המידות האלה כדי שההשפעה השלילית תיפסק, והיכולת לראות את הטוב של הקדוש ברוך הוא תגדל. לכן אם אנחנו רוצים לזכות ולראות בבנין בית המקדש, עלינו להשתדל לתקן את חטא המרגלים.
התיקון הוא לעבוד על המידה של הכרת הטוב ולהתרחק מכפיות טובה, ולומר תודה להקב"ה על כל הטובה שהוא עושה גם על הדברים הקטנים. כל עוד אנו בוכים ומתלוננים אנחנו ממשיכים את אותה "בכיה של חנם" שהיתה במדבר, אבל כשאנו מודים לה' ומשבחים אותו על הטובה אנחנו מתקרבים לתיקון החטא, ועובדים על תיקון הלבבות ובכך מקרבים את הגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו ממש אמן.
סימון יוסף ג'אנאשוילי – לוד
