פרשת 'נצבים'
בכל שבת הקודמת לראש-החודש אנחנו נוהגים לברך את החודש. שבת פרשת ניצבים היא היחידה שבה אין מברכים את החודש החדש. שבת זו חלה תמיד לפני ראש-השנה, אך אין אנו מברכים בה את חודש תשרי. הבעש"ט אומר שאת החודש השביעי הקב"ה מברך בעצמו, ובכוח זה בני-ישראל מברכים את החודשים האחרים. פירושו של הבעש"ט הוא על-פי פנימיות התורה, אך מכיוון שהתורה היא תורה אחת, יש הקבלה בין חלקיה הגלויים ובין חלקיה הפנימיים. גם עניין זה, שהכוח לברך את כל חודשי השנה בא מברכת החודש של הקב"ה, מקורו למעשה במדרש.
במדרש נאמר: "עד שלא יצאו ממצרים היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות ומעבר עיבורים, מקדש שנים ומחדש חודשים. כיוון שיצאו ממצרים, מסרן להם, שנאמר 'החודש הזה לכם ראש חודשים'; מכאן ואילך מסורים לכם". מדיוק הלשון "מסרן להם", "מסורים לכם", משמע שהקב"ה מוסר לעם-ישראל את כוחו-שלו לקדש חודשים. נמצא אפוא שבני-ישראל מקדשים את החודשים ומברכים את החודש החדש בכוח ברכתו של הקב"ה. הבעש"ט רק מוסיף שברכה זו ניתנת בשבת האחרונה של השנה החולפת, השבת שממנה מתברך ראש-השנה.
מדוע יש צורך בכוח מיוחד כדי לברך את החודשים? משום שבני-ישראל נמשלו ללבנה, ובלבנה יש שינויים – פעמים היא מלאה ופעמים חסרה. זה גם מצבו של עם-ישראל – פעמים הוא במצב של גלות ופעמים במצב של גאולה. כדי שיוכל להיות מולד הלבנה וקידוש החודש, היינו שממצב של תכלית ההעלם יתחולל מצב של גילוי – אין בני-ישראל יכולים לעשות זאת בכוח עצמם, כי מי ששרוי בתוך מצב של גלות וחושך אין בכוחו לצאת ממצב זה למצב של גילוי. לכן הוא זקוק לנתינת-כוח מלמעלה.
זה גם ההסבר הפנימי להפסקת קידוש החודש על-פי הראייה בתקופת הגלות. עניינה של הראייה, שרואים בגלוי גם בתוך שלב ההעלם וההסתר שמתוכו עצמו צומח הגילוי החדש. גילוי זה אינו קיים בתקופת הגלות, ולכן אפשר רק לחשב את המולד על-פי החשבון, שזה כוחה של התורה שגם בזמן הגלות יכולים לפחות להבין שההעלם אינו העלם אמיתי, ולהפך, שדווקא הוא מוליך לתכלית הגילוי. אולם על-ידי היגיעה וההתבוננות השכלית באים לזמן שבו יחזור קידוש החודש על-פי הראייה, דהיינו שייראה בגלוי, גם לעיני בשר, שההעלם והגילוי נובעים מנקודה אחת – "לילה כיום יאיר". (תורת מנחם)
