פרשת מטות מסעי
בברכת החודש נברך את חודש 'מנחם אב'. זה שם החודש גם על-פי דיני שטרות. יש דעות שהשם האמיתי הוא 'מנחם' בלבד, וגם אם השם הוא הצירוף 'מנחם אב', הרי 'מנחם' קודם ל'אב', ולכן גם אם ייכתב 'מנחם' בלבד – השטר כשר, שכן כך נתקבל בתפוצות ישראל. מכאן שהתוכן המרכזי של החודש הוא 'מנחם' – נחמה. ולכאורה הדבר תמוה: הלוא בחודש הזה אירעו פורענויות גדולות כל-כך לעם ישראל, וכלשון הכתוב (ירמיה ב,כד): "בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ". גם מהבחינה ההלכתית זה חודש של אבלות, שבו יש להימנע מביטויי שמחה מסוימים. אם כן, היכן הנחמה?
לכאורה אפשר להסביר שגם בחורבן הנורא יש היבטים חיוביים. על הפסוק "משכנותיך ישראל" מפרש רש"י: "אף כשהן חרבין, לפי שהם משכון עליהם, וחורבן כפרה… שנאמר: כילה ה' את חמתו, ובמה כילה? ויצת אש בציון". כלומר, חורבן בית המקדש מנע את השמדת עם ישראל. נטילת בית המקדש מעם ישראל היא בבחינת לקיחת 'משכון', שמבטיח את שרידותם של בני ישראל לנצח. נמצא שהחורבן עצמו הוא נחמה, שכן בזכותו בני ישראל מתקיימים. אמנם זו 'תרופה מרה', ובכל-זאת יש בה להקל מעט את הכאב. אלא שביאור זה מסביר את חורבן בית המקדש הראשון, ולא את חורבן הבית השני ואת הגלות המרה שנמשכת מאז ועד עתה.
ההסבר נעוץ בתופעה מופלאה המלווה את עם ישראל כבר אלפי שנים. הכלל ההלכתי קובע: "שלוש שנים הווי חזקה". כלומר, תקופה של שלוש שנים הופכת למצב קבוע. לכאורה במרוצת הזמן היה צריך עם ישראל להסתגל למציאות החיים הגלותית כשגרה קבועה. ואולם אנו רואים שבני ישראל אינם חדלים מלבטא געגועים ותשוקה לגאולה, לא רק במחשבה, אלא גם בדיבור, בתפילות היום-יומיות: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח… ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים… המחזיר שכינתו לציון". ולכאורה, מה מקורה של אותה התרפקות וכמיהה לגאולה, והלוא גם בגלות אפשר לעבוד את הקב"ה, ככתוב "גלו לאדום שכינה עמהן". ואף אם אין להשלים עם הגלות, איזו תועלת יש ברגש הציפייה, בשעה שיש להמתין עד תום הגלות, כנאמר (ישעיה ס,כב): "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה"?
אלא שהגעגועים עצמם הם הנחמה על חורבן הבית. כשיהודים נותנים את דעתם על היותם שרויים בגלות כבר יותר מאלף ותשע-מאות שנים, הם מבינים שהעבודה הרוחנית לסיום הגלות ולהבאת הגאולה מתקרבת לסיומה, ונותרו 'פכּים קטנים' בלבד להשלמתה. הם יודעים שהגאולה עומדת על סף הדלת ממש. בבוא חודש אב גובר הזיכרון של חורבן הבית, והוא בא לידי ביטוי גם במנהגי אבלות ובתענית. על כן זה 'מנחם אב', שכן עצם העיסוק בגלות פועל את עניין הנחמה, עד לכדי "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן" (ירמיה לא,יב), בגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
