שבת סוכות
בשמחה של חג-הסוכות אנו מוצאים שלוש דרגות: יש הציווי "ושמחת בחגך" המופיע בתורה, האמור על כל ימי חג-הסוכות. אחר-כך יש 'שמחת בית-השואבה', שאינה מפורשת בתורה, אלא חז"ל מצאו לה סמך במקרא. והדרגה השלישית היא שמחת ההקפות של שמחת-תורה, שאינה חובה מהתורה או מדרבנן אלא היא מנהג בלבד. אמנם מנהג ההקפות היה קיים בכל הדורות, מזמנו של משה רבנו, כפי שאנו אומרים בפיוט "אגיל ואשמח בשמחת-תורה" – "משה שמח בשמחת-תורה", שהכוונה בזה, שמשה "שמח בשמחת-תורה" באותה דרך שאנחנו שמחים כיום. ובכל-זאת, גם בימי משה רבנו הייתה שמחת ההקפות בגדר מנהג בלבד.
לכאורה הייתה עוצמת השמחה צריכה להיות כפי מידת החובה. השמחה שהיא חובה מהתורה הייתה צריכה להיות השמחה הגדולה ביותר, ואילו שמחת ההקפות, שאינה אלא מנהג, הייתה צריכה להיות שמחה קטנה יותר. בפועל אנו רואים שההפך הוא הנכון – 'שמחת בית-השואבה' גדולה מהשמחה הכללית בחג-הסוכות ("ושמחת בחגך"), ואילו שמחת ההקפות היא השמחה הגדולה ביותר. רבנו הזקן מסביר שהעובדה שההקפות אינן אלא מנהג נובעת מגודל מעלתן. דווקא משום שמעלתן גדולה כל-כך, אין הדבר יכול להיות חובה מהתורה ואפילו מדרבנן, אלא בבחינת מנהג בלבד.
מצוותיה של התורה חלות על כל אחד ואחד מישראל, בלי הבדל בין הגדול שבגדולים לבין הפָּחוּת שבפחוּתים. כאשר התורה מצווה דבר-מה, הדבר מותאם לדרגה הבסיסית הקיימת אצל כל יהודי ויהודי. אי-אפשר לצוות יהודי להתעלות לדרגה הדורשת התעלות-נפש מיוחדת. לכן ככל שמדובר בדרגה גבוהה יותר, מידת החיוב קטֵנה, עד שהדרגה הגבוהה ביותר אינה אלא מנהג. ההקפות של שמחת-תורה הן ביטוי לקשר העמוק של יהודי עם הקב"ה ועם התורה, שהוא למעלה מציווי והוראה. זו שמחה שבאה מעומק נפשו של היהודי, ולכן היא מתבטאת ב'מנהג', שכל מהותו של מנהג היא הנהגה שיהודים נהגו וחידשו, דבר המעיד שזה בא מצד האדם עצמו.
עניין זה בא לידי ביטוי במאמר חז"ל "ערֵבים עליי דברי סופרים", או "חביבים עליי דברי סופרים", יותר מדברים המפורשים בתורה. העובדה שיהודים מקבלים עליהם גדרים וחומרות שאינם כתובים (במפורש) בתורה מבטאת את החביבות, השמחה והעונג שיש לעם-ישראל בקיום רצון הבורא. ואכן, בשמחת בית-השואבה, שאמנם היא שמחה גדולה ביותר, מצאנו הבדל בין הגדולים, שהם עסקו בשמחה, בעוד כל העם "באים לראות ולשמוע". לעומת זה, בשמחת ההקפות משתתפים כל ישראל בשווה, כי היא מבטאת את הנקודה הפנימית העמוקה ביותר שבה כל יהודי קשור עם הקב"ה ועם התורה. (לקוטי שיחות כרך כו)
