שיחה של הרבי מלובביץ לפרשת 'ויקרא'

שיחה של הרבי מלובביץ לפרשת 'ויקרא'

פרשת ויקרא

אחת המטרות של הקרבנות היא לכפר על האדם שעשה חטא. אלא שעל-פי המדרש (ילקוט שמעוני תהילים רמז תשב) רעיון הקרבן הוא חידוש שאינו מובן מאליו. וכך נאמר שם: "שאלו לחוכמה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם, 'חטאים תרדוף רעה' (משלי יג,כא). שאלו לנבואה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם, 'הנפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל יח,ד). שאלו לתורה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם, יביא אשם ויתכפר לו". מה פשר ה'מחלוקת' הזאת בין החוכמה, הנבואה והתורה? מדוע החוכמה מייעדת לחוטא סבל וצרות; הנבואה גוזרת עליו מוות; ואילו התורה מאפשרת לו מפלט בדמות קרבן אשם?
החוכמה בוחנת את הזיקה המובנית בין המצוות לחיי האדם: המצווה היא כמו מזון חיוני, והעבירה כמו רעל. כשם שחומרים לא בריאים פוגעים בגוף, כך העבירה פוגעת בנפש. הסבל הנובע מהחטא איננו בבחינת עונש נקמני, אלא זו תוצאה טבעית של המעשה. וככל שהעבירה חמורה יותר, כך הנזק חריף וקשה. הנבואה מייצגת התקשרות בין האדם ובין הקב"ה. בראייתה, 'חיים' הם חיים רוחניים של קשר עם הקב"ה. חטא משמעותו ניתוק הקשר הרציף עם הבורא, ולמעשה זה מוות רוחני שמתרחש ברגע שאדם עובר על רצון ה'. לכן מצד הנבואה החטא גורר מוות, שכן אם אין חיים רוחניים, אין חיים גשמיים.
אך מעל החוכמה והנבואה עומדת התורה. בעוד הנבואה מציגה חיבור בין רוחניות לגשמיות, בין השכינה ובין האדם, הרי שהתורה היא חוכמתו העליונה ורצונו של הקב"ה. אפילו נביא "אין רשאי לחדש דבר" בתורה (שבת קד,א). לכאורה, מצד התורה אמורה ההתייחסות לחטא להיות קפדנית עוד יותר. אפילו מוות איננו עונש הולם לנוכח עוצמת הפגיעה שהחטא גורם. ואולם דווקא התורה מפתיעה ומושיטה יד לאדם שכשל: "יביא אשם ויתכפר לו". כאן מתחדש עוד צד בתורה, היותה תורת חסד, הנוהגת ברחמים עם היהודי. אפשר להמיר את העונש בקרבן.
לכאורה, כיצד בהמה יכולה להיות תחליף לאדם? אלא שלגבי הקב"ה כל הברואים שווים באפסותם. בראייה האלוקית, המשתקפת בתורה, האדם והבהמה הם חסרי ערך במידה שווה. לכן אדם יכול להביא קרבן של בהמה תמורתו. זאת ועוד: החוכמה והנבואה מתייחסות למעשה ולא לעושה. התורה מציגה זווית ראייה חדשה, המביטה על האדם ועל מניעיו, ולא על התוצאה בלבד. כשאדם מקריב בהמה על חטאו הוא בעצם מצהיר: זה היצר הרע, ה'בהמה' שבי, שגרמו לי לחטוא. אל תייחסו את המעידה הרגעית הזאת אל פנימיות מהותי, שנשארה תמיד דבוקה בקב"ה. לכן על-ידי הקרבן האדם זוכה למחילה ולכפרה. ('רשימות' חוברת קסד. אגרות-קודש)

באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*