פרשת כי תצא
איך מחלקים את הירושה של עם ישראל?
הדילמה האנושית העתיקה ביותר סובבת סביב מערכות יחסים ורגשות בתוך התא המשפחתי. אחד המצבים המורכבים והכואבים ביותר הוא כאשר הורים חשים, באופן מודע או לא מודע, אהבה יתירה כלפי ילד אחד, בעוד שכלפי ילד אחר הם רוחשים רגשות פחותים, סוג של אהבה מהולה בריחוק, קושי או זרות.
מעבר למחיר הרגשי הנלווה לכך, עולה מיד שאלה מעשית ומוסרית נוקבת: כיצד רגשות אלו צריכים להשפיע על המעשה הממשי, ובראשו חלוקת הירושה והנחלת העתיד המשפחתי? האם לחלק את הירושה על פי הרגש שיש לאבא כלפי הבן המועדף עליו ולתת לבן המועדף יותר בירושה משאר ילדיו או לחלק את הירושה באופן שווה בין כל ילדיו?
בפרשת כי תצא מתואר מקרה קצה כשהתורה עוסקת בחלוקת ירושה, היא אינה מתעלמת מהלב האנושי הסוער ומההעדפות הטבעיות של האדם, אלא מציבה בפניהם תמרור אזהרה משפטי ומוסרי ברור, כמו שנאמר "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה." (דברים כא, טו), התורה מתארת אב המתלבט את מי מהבנים עליו להעדיף ברגע האמת של הנחלת רכושו ומעמדו.
התשובה המקראית היא חד-משמעית ומחייבת: "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ, לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ… לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה".
המשפט והדין קודם לרגש, הדין האלוקי מגן על מי שמרגיש בן דחוי, ומבטיח כי מקומו ומעמדו החוקי לא ייפגעו בשל נטיות הלב של ההורה כלפי בנו המועדף והאהוב.
המדרש לוקח את החוק המשפטי היבש ומעתיק אותו אל הדרמה ההיסטורית הגדולה של האבות והאימהות הקדושים: 'כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ' זה יעקב… 'שתי נשים' אלו הן רחל ולאה, 'האחת אהובה' זו רחל, ו'האחת שנואה' זו לאה.
המדרש מדגיש כי למרות הפער ברגשותיו של יעקב, שתי הנשים העמידו יסודות מפוארים לאומה: 'וילדו לו בנים', שתיהן ילדו לו בנים שהם מנהיגים, נביאים ושופטים.
אולם, המבחן הגדול מגיע ברגע פטירתו של יעקב מהעולם, על פי סדר הרגש הפשוט, צפוי היה שיעקב יעניק את המנהיגות והבכורה ליוסף בנה של רחל האהובה, אליה נשאו עיניו כל חייו באהבתו אותה, אך הדין ההיסטורי פועל אחרת, יעקב אינו מבכר את בן האהובה, דווקא יהודה, בנה של לאה 'השנואה', הוא זה שזוכה בברכת המלכות ובירושת ההנהגה לדורות עולם, 'לו משפט הבכורה' ודווקא מזרעה של לאה, שעברה חיים של בדידות וריחוק, עתיד לצמוח משיח בן דוד.
פנימיות התורה מעניקה לסיפור המקראי וההיסטורי הזה מימד פסיכולוגי ונפשי עמוק, הרלוונטי לחיי היום-יום של כל אדם, בימים אלו, בהם אנו מציינים את ח"י באלול יום הולדתו של רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד ושכתב את ספר ה'תניא' משנתו מאירה את הסוגיה באור מהפכני.
בעל התניא מלמד כי כל אחד מאיתנו הוא 'בן' של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, אלא שבתוך משפחת הנשמות, קיימים שני טיפוסים מרכזיים של בנים.
הטיפוס הראשון הוא 'בן האהובה', אלו הן נשמות ייחודיות, 'בני עלייה', המקיימים את רצון הבורא מתוך תענוג רוחני גלוי, התלהבות פנימית, בשמחה וחשק עילאי, עבורם, חיי הרוח והמצוות זורמים בטבעיות ובמאור פנים.
לעומתם, קיים הטיפוס השני, 'בן השנואה, זהו מצבם של רוב בני האדם, המרגישים לעיתים קרובות שהלב שלהם כבוי, עצוב, אדיש או מדוכא, הם שומרים שבת, מקפידים על כשרות ומנהלים חיים יהודיים, אך הדבר כרוך במאבק פנימי מפרך, בקושי, ובחוסר שמחה, מתוך תחושת המאבק הזו, נופלת על האדם המחשבה המייאשת: 'אם איני נהנה מהעבודה הרוחנית שלי, כנראה שאיני בן אהוב של אבא שבשמים', הוא מרגיש שעבודתו היא שנואה אצל הקב"ה.
תשובתו של בעל התניא היא תרופה אמיתית לנפש העייפה, והוא תובע במפגיע: 'שלא ייפול האדם לעצבות מחמת שאינו נהנה מתורתו ועבודתו', הוא מסביר כי אותם 'בני עלייה' הנהנים מעבודתם הם מועטים, ולא בשבילם נברא העולם במתכונתו הנוכחית.
אדרבה, רוב היהודים בעם ישראל נמצאים בקבוצה השניה: 'כללות ורוב ישראל הם אלה שלא ביטלו את הגוף וכל תאוותיו לגמרי, ועיקר הגאולה השלימה תלויה דווקא בנו… דווקא בנו בעלי הגוף, שעלינו להכניע ולשבר כל התאוות, דווקא בנו תלויה הגאולה, שבזכות זה ניגאל'.
החידוש הוא עצום: המציאות שבה האדם אינו רואה שמחה ואינו נהנה מהמאבק הפנימי היום יומי שקיים בו אך למרות זאת הוא מכניע את הגוף, משבר את המניעות וממשיך לפעול מתוך קבלת עול דווקא היא תכלית כל הבריאה, העבודה הרוחנית האמיתית אינה נמדדת במידת ההתלהבות והאור, אלא דווקא במידת ההתגברות במקום החושך, האתגר והמלחמה.
ולכן משפט הבכורה הרוחני של עם ישראל שייך ליהודה, בנה של לאה השנואה, כי דווקא מתוך המאמץ האפור והמאבק היומיומי של מי שמרגיש מרוחק, נבנית התשתית להופעת האור הגדול ביותר, הגאולה השלימה ומשיח בן דוד אינם תוצר של שלמות מפוארת, אלא דווקא פרי עמלם של אלו שממשיכים לצעוד גם כשהלב כבוי, ומגלים בתוכם נאמנות עקשנית ונצחית לאביהם שבשמים.
הרב אבישי בטשוילי // רב קהילת כרמים ראשון לציון
לעילוי נשמת ר' בן ציון ע"ה בן אברהם ולאה הי"ו בטשוילי
