פרשת וירא
כשהקב"ה ציווה את אברהם אבינו לעקוד את יצחק בנו, אמר לו: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק". זה היה הניסיון העשירי שבו נתנסה. הגמרא אומרת על כך: "ניסיתי בכמה ניסיונות ועמדת בכולן, עכשיו עמוד לי בניסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים". דברים אלו דרושים הסבר: לאחר שאברהם עמד בתשעה ניסיונות מדוע שיאמרו שאין בהם ממש? ובכלל, הניסיון באור כשדים שבו השליך אברהם את עצמו לכבשן האש, היה לכאורה גדול יותר מניסיון העקידה, שכן שם לא היה זה על פי ציווי ה' ואילו ניסיון העקידה היה על פי ציווי ה'.
עונה על כך הרבי מליובאוויטש: ההבדל הוא בכך שמסירות נפש יכולה להיראות מבחוץ כדבר גדול מאוד, אבל צריך לבדוק מה עומד מאחוריה. אם האדם מוותר על דבר אחד מפני שהוא רוצה בדבר אחר, עדיין הוא עושה חשבון. הוא שוקל מה חשוב יותר ומה חשוב פחות ובוחר במה שהוא רוצה. לכן גם כאשר אדם מוכן למסור את חייו למען אמונתו, אפשר לומר שהוא מעדיף את אמונתו על פני חייו, ולא שמסר את עצמו ללא שום חשבון. באור כשדים הייתה לאברהם אמונה שבה החזיק, ולכן לא היה מוכן לעבוד עבודה זרה ולהתכחש לאמונה בה'. מסירות זו הייתה גדולה, אבל עדיין אפשר היה לראות בה בחירה באמונה על פני החיים.
בעקידה לא היה מקום לשיקול כזה. אברהם נדרש לעשות דבר שהיה נראה הפוך מכל מה שרצה להשיג. הוא רצה להפיץ את האמונה בה' ולהנחילה לעולם, ויצחק היה זה שאמור להמשיך את דרכו. ואף על פי כן כאשר הקב"ה ציווה עליו להעלות את יצחק, אברהם לא שאל מה תהיה התוצאה ולא חיפש תועלת לעצמו. הוא עשה את ציווי ה' כפי שנצטווה. דווקא מפני שהדבר היה בלי היגיון ובלי תועלת, התבררה כאן מסירות הנפש.
כאן אנו מגיעים לייחודו של ניסיון העקידה שהוא כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים. אנשים שמסרו את נפשם למען אמונתם היו בעם ישראל גם אחרי אברהם אבינו, ואף בקרב אומות העולם. אבל ניסיון העקידה הוא יחיד ומיוחד. מסירות נפש אמיתית פירושה שאדם מוותר על כל ישותו ומהותו ומוסר את הכול לקב"ה. לא תמיד כאשר אדם בוחר במוות, זוהי באמת מסירות נפש. אדם שממית את עצמו כדי להתפרסם, עושה בעצם עסקת חליפין: הפרסום שווה בעיניו יותר מהחיים, ולכן הוא מעדיף את הפרסום על החיים. אין זו מסירות נפש, אלא העדפה של מרכיב מסוים מבין צורכי האדם על פני מרכיבים אחרים.
בדרך זו ייתכן שגם אדם הבוחר במוות למען מטרות נעלות עושה שיקולי רווח והפסד. אולי הוא מעדיף את החיים בגן עדן מחיי העולם הזה. אולי כאשר מכריחים אותו להתכחש לדתו, נראית לו האפשרות הזו גרועה יותר מחייו, בבחינת "טוב מותי מחיי". וכך, אדם שכל ימיו הטיף לאמונה מסוימת, ייתכן שיעדיף למות מלהתכחש לה, כי האמונה שטיפח היא-היא מציאותו האמיתית. אם כן, אין כאן מסירת כל המציאות האישית, אלא העדפת מציאות בעלת ערך רב יותר ממציאות בעלת ערך מועט יותר.
את ניסיון אור כשדים אפשר היה לראות בדרך זו. אברהם טיפח והפיץ את האמונה בה'. הוא היה ידוע בכל העולם כמי שמורד בעבודת האלילים ונושא את דגל האמונה באל אחד. התכחשות לאמונתו הייתה גרועה בעיניו ממוות. לכן העדיף להיות מושלך לכבשן האש מלעבוד אלילים. אפשר היה לטעון שאין זו מסירות נפש אמיתית ושאין בה ממש. לעומת זה, ניסיון העקידה היה שונה בתכלית. בעוד שבאור כשדים התקדש שם ה' בעיני הבריות על ידי מסירות נפשו של אברהם, הרי ניסיון העקידה התרחש במקום שלא היה בו איש, ולא היה בכך שום קידוש השם. זאת ועוד: יצחק היה היורש האפשרי היחיד להמשך דרכו ואמונתו של אברהם. אילו היה קרב לעולה, בכך היה בא הקץ על האמונה בה' שהפיץ וגילה אברהם. על פי כל שיקול הגיוני, זה היה דבר חסר כל תועלת. בהסכמתו של אברהם להעלות את יצחק בנו לעולה, הוא פעל לא רק נגד רגש האבהות הטבעי שלו, אלא נגד כל היגיון ואפילו נגד שאיפתו להנחיל את האמונה בה' לעולם.
כאן נתגלתה מסירות הנפש האמיתית של אברהם אבינו, ללא תנאים ומעל כל היגיון. זו מסירות הנפש האמיתית שהוריש לנו דבקות מוחלטת בקב"ה בלי סייגים ובלי שום חישובים ושיקולים. ולכן ניסיון העקדה הוא העומד לזכותנו בכל דור ודור.
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
ר' סימון יוסף ג'אנאשוילי – לוד
