פרשת "אחרי מות קדושים"
"הוכח תוכיח את עמיתך" [יט-יז]
אפילו מאה פעמים [בבא מציעא לא]
כל אלה הבאים לקיים מצוות: "הוכח תוכיח" המשתדלים למנוע את חבריהם מלעבור, על מצוות התורה, אל נא תרפינה ידיהם ואל נא יעצבו אל לבם, אם יראו שאין הדבר עולה בידם על נקלה, ואין שומעין להם. בוודאי שאין מלאכה זו קלה כלל, הרי לא יעלה על הדעת שחנווני הרוצה למכור הרבה סחורה, ובשעה שנכנס לחנותו לקוח קשה, כלום, יעלה על הדעת של החנווני לכעוס על לקוח בררן, או טורדן, או שמרבה לעמוד על המקח, והאם יסרב למכור לאותו לקוח? וכי ראיתם מימיכם חנווני, שיתלה שלט על חנותו בזו הלשון: 'כאן מוכרים רק ללקוחות טובים, לקונים קשים אין מוכרים?' ודאי שאין בנמצא חנווני כזה. מוכר חייב להיות סבלן מטבעו וותרן במידותיו, חייב הוא לדעת לדבר על לבו של הקונה ולשדלו בדברים רבים, שאם לא כן לא יוכל להרוויח את לחמו.
אדם הרוצה לשדל את חברו שיעשה דבר מצווה, דומה לחנווני הרוצה למכור סחורתו, שהרי אף הוא יקבל שכר, כי גדול שכרם של המסייעים בידי עושה מצווה. אמנם יש כאלה המקבלים מהם מיד, כאותם לקוחות הנכנסים לחנות וקונים בלא עמידה על המקח מוטב. אולם, אם יש כאלה שאינם מקבלים מהם, כאותם לקוחות טרדנים וסרבנים שאין הסחורה נאה בעיניהם והם עומדים הרבה על המקח – ידעו זאת המוכיחים ויבינו, כי יש להשתדל למכור גם להם, ואף שכרם מזומן להם, כי בסופו של דבר, גם אלו יקנו דבר מה בחנותם.
ודאי שלא ינעם לאדם להיות מוכיח ומטיף, מוסר, בשעה שהוא רואה שכל פעולתו אין בה מועיל וכי השחית את דבריו על אוזניים ערלות. 'החפץ חיים' אומר, כי חייב אדם כזה ללמוד ממעשיה של מוכרת תפוחים בשוק, כל היום היא עומדת על רגליה ליד סלי התפוחים ומכריזה בקולי קולות, תפוחים בזול! תפוחים בזול! פנה אליה אדם אחד ואמר: הגידי נא לי, הנה עומד אני כאן שעה ארוכה, ושומע כיצד את מרעישה את השוק בקולך וכיצד את מכריזה על סחורתך בכל כוחך, אולם לא ראיתי עד כה איש פונה אלייך וקונה ממך אפילו בפרוטה אחת, מה תועלת יש בצעקותייך, האם את לא צועקת לריק? צחקה האישה ואמרה: וכי ממה אתה חושב שאני מתפרנסת, אם לא מתפוחים אלה? כל ערב אני חוזרת הביתה , ומונה את כסף הפדיון ומוצאת שנשארו לי פרוטות המספיקות לי ללחם ולתבשיל כלשהוא, מבין מאה אנשים שחולפים על פניי יש לפחות לקוח אחד שיסור לקנות את סחורתי, לפעמים אפילו אחד מעשרה ניגש אליי כדי לקנות את מרכולתי, אבל אם אפסיק להכריז על סחורתי, מי ידע עליי ועל סחורתי שבסל?
דומה לכך ענין התוכחה, המוכיח, המטיף מוסר, מצווה גדולה הוא מקיים ושכר רב מובטח לו על כך, אפשר ואפשר שתשעים ותשעה אנשים לא ישימו לב לו ולתוכחתו, ואולי אף ילעגו לו, אולם אם יעלה בידו להחזיר למוטב אפילו אחד בלבד והיה זה שכרו הגדול.
אבל אם אדם מתבייש, או מתעצל להכריז על סחורתו בקולי קולות, הרי ודאי שאיש לא ידע עליו ופרנסתו מאין תבוא.
אין ספק, התוכחה צריכה להיות מתוך אהבה, וזו חובתו של המוכיח. אהבת ישראל היא המכתיבה שהזולת יהיה יקר בעיני רעהו עד שלא יוכל להבליג בראותו עובר עבירות כשם שאינו יכול להחריש ולשקוט בראותו אותו טובע בנהר.
צא ולמד את שנאמר במדרש [בראשית רבה כד']: רבי אסי בר חנינה אמר: "כל אהבה שאין עימה תוכחה אינה אהבה".
'השפת אמת' זצ"ל מבהיר, שהתוכחה צריכה להיות קודם כל אל עצמו ועל ידי זה להשפיע על אחרים.
הגר"א קוטלר אומר, שיש סוג נוסף של תוכחה והוא יעיל מזו הנאמרת בפה וזו הדוגמא האישית.
וכך כותב הרב דסלר זצ"ל [מכתב מאליהו י']: לא בדרשות אפשר לקרוא בשם ה' ולהשפיע, כי אין בדרשות שום כוח, שהרי השומע נגוע הוא לרצונותיו, ואם כן איך יקבל דבר בדורש נגד רצונותיו, התשובה היא לא רק בדרשות אלא גם במעשים… במעשים גדולים ורבים ורק אלו הם כוח ההשפעה.
ומכאן מתבקשת המסקנה, כי הדוגמא האישית היא המקרינה והמשפיעה..
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
