פרשת משפטים
מעלת השמיעה:
התורה רואה באור אחר את עניין העבדות של עבד עברי. הוא אינו עוד עבד משאינם בני ברית, אלא יהדותו וייחודיותו חייבות לבוא לידי ביטוי שח ממש, עד כי דרשו חז"ל (קידושין כ'.) על הפסוק (דברים טו' טז') "כי טוב לו עמך", כי כל הקונה לעצמו עבד עברי כקונה אדון לעצמו. ואם יש לאדון כרית אחת הוא מחויב לתת אותה לעבדו, והוא יישן ללא כרית וכן על זה הדרך.
ובכל זאת מצאנו שיש במקרים מסוימים קפידא על העבד העברי – "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, והגישו אדוניו אל האלוקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות כא', ה'-ו').
וברש"י מביא את דרשת חז"ל (קידושין כב':) "אמר רבן יוחנן בן זכאי, אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע (במקרה שנמכר בגלל שגנב). ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני "כי לי בני ישראל עבדים", והלך וקנה אדון לעצמו תרצע".
רואים שיש כאן הדגשה על לקות השמיעה מצד העבד, ולכן התורה נוהגת עמו במעין עונש על כך שנהנה ממעמדו כעבד.
רבותינו עוסקים להעריך נזקי גוף מכל מיני סוגים, אולם את הערך הגבוה ביותר מצאנו לגבי מי שעשה את חברו חרש, לגביו נפסק להלכה (ב"ק פה':) "חרשו נותן לו דמי כולו". מסביר את הדברים ר' יונה (שערי תשובה ב' יב') "כי האוזן נכבדת משאר האיברים, שאם סימא את עינו, נותן לו דמי עינו. חרשו נותן לו דמי כולו". נעמוד על משמעות הדברים.
מובא במדרש (שמו"ר כז' ט') על הפסוק (ירמיה ב') "שמעו דבר ה' בית יעקב". "אם יפול אדם מראש הגג, כל גופו לוקה והרופא נכנס אצלו ונותן לו רטיה בראשו וכן בידיו וכן ברגליו ובכל איבריו. נמצא כולו רטיות. אני איני כך, אלא רמ"ח איברים באדם הזה, והואזן אחד מהם וכל הגוף מלוכלך בעבירות והאוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים".
חז"ל מלמדים אותנו כי האוזן מלבד הפעולה הידועה של האזנה והכנסת מידע נחוץ או פחות לאדם, יש לה ערך מוסף – "האוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים".
כל מי שמתעסק ומשפיע על ציבור, יודע כי כל זמן שאוזנו של אדם כרויה לשמוע ולקבל, יש עוד תקווה. ופעמים נראה כי מילה שיצאה מן הלב, פספסה את מטרתה ולא נגעה במקום הנכון. אולם לאחר זמן רב ניתן לראות שינוי, כי האוזן היא כמו אדמה, חופרים גומה זורעים משקים ויום אחד מתחיל תהליך הנביטה שמתגלה לנגד עיננו המשתאות.
די במילה בודדת שנאמרת בצורה נכונה, כדי להפוך אדם מן הקצה אל הקצה (עיין ב"ר סה' כב', לגבי יקום איש צרורות, שהיה אחיינו של יוסי בן יועזר).
והנה בפרשת בן סורר ומורה נאמר (דברים כא' ח'-כא') "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם… ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך".
וכתב רש"י "בן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב".
והקשה ר' אליהו מזרחי (בפירושו על רש"י) הרי בענין ישמעאל נאמר (בראשית כא' יז') "כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם". ורש"י עצמו כתב שם, אף שמלאכי השרת אמרו לקב"ה הרי גלוי וידוע לפניך מה שעתידים בני ישמעאל לעשות לבניך, שבגלות יצאו לקראתם ונתנו להם מאכלים מלוחים, דבר שהגביר את הצימאון בו היו שרויים, ואז נתנו להם נאדות נפוחים שהיו מלאים באוויר, ומרוב הצמא כשבאו לשתות נכנס האוויר אל בטנם ונקרעה. ואמר הקב"ה איני דן את האדם אלא לפי מצבו העכשווי, ולא לפי מה שהיה או עתיד להיות. אם כן מדוע בבן סורר ומורה הוא נידון על פי עתידו, הרי עת הוא זכאי.
וראיתי בזה ביאור נפלא (הובא בנוע"ש ימי"נ עמ' שב'-שג') – שמו של ישמעאל מעיד על מהותו. הוא נשמע לאמו, כפי שרואים בפסוק (בראשית כא' כא') "וישב במדבר פארן ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים". הייתה לו כמין כניעה לקבל את דברי אמו, כיוון שכך הגם שזרעו עתיד (נכון לאז, והיום זה בהווה לצערנו) לדחוק ולצער את כלל ישראל, עדיין הקב"ה מתייחס אליו לפי מדרגתו כעת. ורואים שמעלה זאת באה לידי ביטוי גם בסוף ימיו, שישמעאל עשה תשובה (בראשית כה' ט', ברש"י).
אולם בן סורר ומורה, הגם שמעשיו נכון לעכשיו אינם כה חמורים כל כך, אולם עצם העובדה שהוא סיגל לעצמו חיים של חוסר נכונות לשמוע, בזה הוא גזר על עצמו את דינו למוות.
ובאורחות צדיקים (שער הרצון) הביא מדרש וז"ל "אמר רבי אבהו לעתיד לבוא הכל עתידין להיות תמהין כנגד מי ששמע לאלוקים, ואומרים מי הוא זה שפל שלא קרא ולא שנה, והרי הוא יושב עם האבות ומשיח עמהם. והאלוקים יאמר להם מה אתם תמהים, לא זכו אלו אלא מפני ששמעו אלי. שנאמר (משלי טו' לא') "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין".
זו הסיבה שהתורה וחכמינו ז"ל, נותנים משקל כה כבד למעלת השמיעה, שמיעה יכולה להוביל מחד לשינוי עצום ואדיר, ומאידך חוסר הרצון לקבל ולשמוע, יכול להביא לאבדון מוחלט, עד כי כבר עכשיו האדם מביא על עצמו במו ידיו את סופו.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
