פרשת וישלח
בנוסח של ברכת הגומל יש ביטוי מיוחד שלא מצאנו כמותו בשאר הברכות – אנו אומרים "הגומל לחייבים טובות". לכאורה דיי היה לומר "ברוך אתה… שגמלני טוב". למה דווקא כאן האדם מציין שבעצם לא מגיע לו החסד שנעשה עמו, בהיותו 'חייב', ובכל-זאת הקב"ה גמל עמו חסד? הדבר יובן על-פי ביאור רבנו הזקן (איגרת הקודש ב) על דברי יעקב אבינו: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ". יעקב אבינו הודה לקב"ה על שפע הטובות והניסים שעשה עמו, מתוך תחושה שבעצם לא היה ראוי לכך – "שהיה מתיירא שמא יגרום החטא".
הוא מסביר שם שככל שהחסדים שהקב"ה עושה עם האדם גדולים יותר, כן מתעצמת תחושת שפלותו העצמית כלפי הבורא: "שבכל חסד וחסד שהקב״ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאוד, כי חסד… היא בחינת קרבת אלוקים… וכל הקרוב אל ה׳ ביתר שאת והגבה למעלה-מעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה-מטה". דוגמה לכך היא ההבדל שבין ימי החול לשבת. כל השבוע האדם נדרש לעסוק בענייני חולין, וכפי שאמרו חז"ל (במכילתא, הובאה בדרשות ר' יהושע אבן-שועיב, פרשת וישב): "ששת ימים תעבוד – זו מצוות עשה". אבל בשבת, שבה מאירה קדושה גדולה מאוד, נדרש האדם להתעלות מענייני החולין, ולכן המלאכה אסורה.
עניין זה מסביר מדוע אנו אומרים את ברכת 'סלח לנו' בתוך תפילת העמידה. לכאורה האדם צריך לבקש סליחה על חטאיו קודם שהוא ניגש אל המלך; ואילו אנו מבקשים את הסליחה אחרי כל סדר התפילה, כאשר כבר עומדים ב'שמונה-עשרה'! אלא שיש דברים שקודם לכן האדם לא חש כלל שיש בהם בחינה של חטא ועוון, ורק אחרי שהוא נכנס להיכל המלך, ועומד בהתבטלות לפניו – הוא קולט שבעצם עליו לבקש סליחה על דברים שאינם תואמים את ההתמסרות המוחלטת הנדרשת ממנו כלפי המלך.
לכן דווקא בברכת הגומל אנו מציינים שהוא "גומל לחייבים טובות", כי רק אחרי שיהודי רואה אילו חסדים גדולים הקב"ה עושה עמו, ועד כמה הוא מגונן עליו ופורש עליו את כנפיו – או-אז הוא חש שבעצם הוא במעמד של 'חייבים'. גם אם עד עכשיו סבר שהתנהגותו תקינה, בבחינת "דרך איש ישר בעיניו" (משלי כא,ב), הרי כאשר חסדי הבורא הרימו אותו למדריגה גבוהה יותר, והוא זכה לגילוי אלוקי נעלה יותר, הוא חש כי בעצם התנהגותו הייתה לא-ראויה. לכן הוא מברך ואומר בפרהסיה, לפני עשרה מישראל – "ברוך… הגומל לחייבים טובות". (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
