פרשת בראשית
פרשת בראשית שקוראים בסוף חודש תשרי שהוא תחילת השנה יש בה הוראות לכל השנה. אחד העניינים המסופרים בפרשה זו הוא על הציווי הראשון של הקב"ה לאדם הראשון שלא יאכל מעץ הדעת. כפי שמובן מהדרש הרי שהציווי לאדם הראשון היה רק על היום הראשון לבריאתו, ומפרטי העניינים שהיו ביום השישי לבריאה שהוא יום בריאת האדם, נמצא שהציווי לאדם הראשון שלא יאכל מעץ הדעת היה לשלוש שעות בלבד, ושלוש שעות לאחר מכן כשנגמר היום ונכנסה השבת הותר האיסור ואעפ"כ לא יכל אדם הראשון לעמוד בכך ועבר על הציווי. ועל כך נשאלת השאלה: אדם הראשון הרי היה יציר כפיו של הקב"ה ושמע את הציווי מהקב"ה בעצמו כיצד אפוא לא היה יכול לפעול בעצמו לעצור ולהישמע ולקיים את הציווי הזה ולא לאכול מעץ הדעת בשלוש השעות האלו? גם אם יש בודאי הרבה סודות התורה בעניין חטא עץ הדעת אבל הרי 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' ואיך זה שאדם הראשון נכשל?
ועל כך מבאר הרבי מליובאוויטש: כל מגמתו של היצר הרע הוא שהאדם יעשה את ההיפך מרצונו של הקב"ה. ובכל טענותיו לאדם שיעבור עבירה או שלא יקיים מצווה בנימוק שזה כרוך בקשיים ושזה ניסיון גדול הוא מתכוון לדבר אחד בלבד, שהאדם יעבור על רצון הקב"ה. ולכן, ככל שהמצווה חשובה יותר (אם מצד המקום, אם מצד האדם, אם מצד הזמן) כך גדולים יותר מאמצי היצר הרע שלא להגיע אליה, ואף שבאמת האדם יכול לקיים את המצווה די בקלות, הרי כיון שקיום המצוה נוגע ביותר בא היצר הרע בכל מיני טענות וסברות בכדי לא להניח לאדם לקיים את הרצון העליון.
כל אחד חש בכך מפעם לפעם גם בקרבו, שיש דברים בקיום התומ"צ שעל פי השכל קל היה יותר לקיימם מאשר עניינים אחרים, ואף על פי כן יש בו הרגשה שדווקא עניינים קלים אלו קשה לו לקיימם. והטעם לזה הוא, כאמור, שהיצר הרע מתאמץ ומערים קשיים בפני אותם דברים שחשובים עתה לאדם ביותר. יש אפילו שעניינים שקיומם קשה לו אינם אלא מדרבנן או שהם מנהג בלבד, ואילו הדברים שקל לו לקיימם הם מן התורה, אלא שבנוגע לנשמתו דווקא המצוות דרבנן או המנהגים נוגעים לו יותר (באותה שעה) כפירוש החסידות (תניא, אגרת הקדוש – סוס ז') על מאמר הגמרא (שבת קיח:) 'אבוך במאי הוה זהיר טפי', שכל נשמה יש לה מצוות מסוימות הקשורות במיוחד עם שליחותה למטה בגוף, ומצוות אלו עליה לשמור בהידור רב יותר מכל שאר המצוות שבהם הוא שווה לכל ישראל, ולכן היצה"ר מערים קשיים שונים על מצוות אלו ביודעו שהם נוגעים ביותר.
זהו גם אחד מהביאורים של מאמר חז"ל (סוכה נב.) 'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו', ככל שהאדם גדול יותר, מצוותיו נוגעות לו ביותר ולכן היצה"ר מתאמץ כנגד זה ביותר. טעם נוסף בזה הוא: כדי שתהיה בחירה חופשית, הכרח הוא שכוחות היפך הקדושה יהיו באותה מידה ומשקל של כוחות הקדושה ולכן 'כל הגדול מחברו' יש לו יותר כוחות של קדושה אזי גם 'יצרו גדול הימנו' שגם ליצרו הרע יש יותר כוחות.
ומטעם זה לא היה יכול אדם הראשון לשלוט על עצמו ואכל מעץ הדעת. שכן הוא היה 'יציר כפיו של הקב"ה' ו'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו' בפרט שהציווי שלא לאכול מעץ הדעת היה נוגע ביותר כפי שיש ללמוד מכך שחטא זה גרם נפילה גדולה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות שנגרמה עקב חטא זה, ולכן היצה"ר שנתלבש אז בנחש נטפל לאדם הראשון בכל כוחותיו בחטא זה וגירה אותו לאכול מעץ הדעת.
אמרו חז"ל: שכשנתן הקב"ה את התורה הוא ציווה למשה רבינו: 'כה תאמר לבית יעקב' וכפירוש חז"ל 'אלו הנשים' – שידבר אודות קבלת התורה אל הנשים תחילה וזאת כדי למנוע את התקלה שאירעה בחטא עץ הדעת שבו שמע רק אדם הראשון ולא חוה את הציווי מפי הקב"ה וזה נתן מקום לקלקול. אף על פי שעל חוה נאמר 'ויבן את הצלע' שהקב"ה עצמו בנה אותה, וגם שזה היה 'אחת מצלעותיו' של אדם הראשון שהיה 'יציר כפיו של הקב"ה' מכל מקום כיון שהיא לא שמעה את הציווי מהקב"ה בעצמו היא הייתה מסוגלת להוסיף לציווי את התיבות 'ולא תגעו בו' שגרמו לחטא עץ הדעת, אילו הייתה גם חוה מצווה, היא הייתה פועלת גם על אדם הראשון שלא יכשל בחטא ללא היבט על כל הקשיים שהערים בפניה היצהר"ע כמו שנראה ממאמר חז"ל במתן תורה כנ"ל.
כאמור לעיל שסיפורי התורה בפרשת בראשית הן הוראות כלליות לכל השנה, הרי גם הנאמר לעיל הוא הוראה כיצד צריך להתנהל בית יהודי. כל בית בישראל צריך להיות באופן של 'מקדש מעט' שהקב"ה יוכל לומר על בית זה 'ושכנתי בתוכם', וכיון שהנהגת הבית תלויה בעקרת הבית יש לפעול במיוחד עליה- ולא באופן של 'גזירה גזרתי' אלא רק בדרכי נועם ובדרכי שלום- שיהיה לה להט ותענוג בענייני יהדות, וכך היא שתשמור את כל ביתה וגם את בעלה ממכשולים, וכמבואר לעיל שאילו היתה חוה שומעת בעצמה את הציווי מהקב"ה לא רק שלא הייתה מביאה לידי מכשול כ"א אדרבה היא הייתה מונעת גם את האדם מפיתוי הנחש.
לפיכך צריך הדבר הראשון להית ה'כה תאמר לבית יעקב' – להתמסר אל בני הבית וכידוע פתגם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (היום יום, כ"ב טבת) כשם שהנחת תפילין בכל יום הוא מצווה דאורייתא לכל יהודי ללא הבדל בין גדול בתורה בין איש פשוט כך חוב גמור על כל אחד מישראל להקדיש בכל יום חצי שעה לחשוב על חינוך ילדיו ולעשות כל שבכוחו ויותר מכפי כוחו להשתדל להשפיע על הבנים שילכו בדרך אשר מדריכים אותם בה.
ואזי יהיה קיום גם ו'תגד לבני ישראל' אז האשה לא רק שלא תהיה 'כנגדו' להפריע לבעלה, אלא אדרבה היא תהיה לו ל'עזר' ועד שתבוא לעזרתו בכוח מעלתה המיוחדת של 'בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש' (נדה מה:) ותשפיע על כל הבית שיהא ראוי ל' ושכנתי בתוכם'.
זהו גם הלשון בברכת נישואין 'כשמחך יצירך בגן עדן מקדם', ולכאורה מה מוסיפה תיבת 'מקדם'? הרי ידוע לכל שהיותם של אדם וחוה בגן עדן היה פעם, לפני שנים רבות! אלא שמקדם הוא בזמן היותם בגן עדן בתחילה לפני החטא. וזו היא הברכה לזוג הצעיר שחייהם יהיו כמו שהיה אצל אדם וחוה קודם החטא, שלא יהיה 'כנגדו' רק אדרבה 'עזר' ושהבית יתנהל באופן של 'ושכנתי בתוכם' – 'כשמחך יצירך בגן עדן מקדם'.
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי הי"ו מלוד
