פרשת תזריע
רגע של חיים והפכו:
"אשה כי תזריע וילדה זכר וכו' ".
בימינו כולנו טמאי מתים עד שבמהרה בימינו יזו על כולנו מאפר פרה אדומה. אך בתקופה בה נהגו הלכות טומאה וטהרה אישה לאחר לידה הייתה צריכה לעבור תהליך טהרה ממושך יחד עם קרבנות שהיה עליה להקריב. ויש להבין מעבר לפרטי ההלכות המעשיות בנוגע לזה, מה כל עניין טומאת הלידה בא ללמד אותנו בעבודת ה'.
הרי במקום בו העובר מתהווה ומתפתח שלב אחר שלב נקרא רחם. מילה זו היא גם כן אותיות של מחר ומשורש רחמים. כיון שהרחם מסמל את העתיד של המשך קיום העולם בכלל, וכלל ישראל נושאי דגל ה' יתברך בעולם בפרט. ומיד ברגע שהעובר מפנה את המקום, נמשכת לשם טומאה גדולה. והרעיון הוא שכל פוטנציאל חיים שנגמר הוא מזמין טומאה.
אף בנדה אנו רואים זאת מאחר שהסביבה לא התפתחה לכדי חיים אפשריים, כל המרכיבים יוצאים החוצה ומזה נמשכת טומאת נדה (יעויין ברמב"ן (כאן) שהעמים הקדמונים היו מרחיקים את הנדה, אולם אין זו דרך התורה) – כיון שפוטנציאל שלא התממש מביא אחריו טומאה.
וידועים דברי האור החיים הקדוש (חוקת) שההבדל העצום בין יהודי שנפטר ומטמא לבין גוי שלא, הוא שביהודי הייתה נשמה מה שאין כן אצל הגוי שהייתה נפש. והמשיל זאת לשתי חביות מלאות האחת בדבש והשנייה באשפה ולאחר שרוקנו אותן מתכולתן החרקים נמשכים יותר לזו שהייתה מלאה עד לא מכבר בדבש.
זהו המסר עבורנו – זמן שווה חיים, שעם ניצול נכון מביאים את האדם לחיי נצח. ומכאן שמי שלא מנצל נכונה את חייו הרי הוא כמי שזורק אוצרות לים ומאבדם. ולכן אמרו רבותינו ( ) "צדיקים במיתתן קרויין חיים ורשעים בחייהם קרויים מתים". חיים אינם עניין פיזיולוגי הקשור לפעולה האנטומית התקינה של הגוף, אלא מדובר על דבר הרבה יותר עמוק, על חיים רוחניים וממילא מתבקש התוצאה הבאה – צדיק גם לאחר פטירתו הוא חי כי הרשמים של מעשיו והשפעתם על הבריאה לטובה עדיין קיימים וישפיעו לעולם, לעומתו הרשע שחייו כל כולם הינם בהמיים כבר עכשיו הוא נחשב למת גם אם ליבו פועם ומוחו מתפקד בשיאו, לרוחניות יש מדד אחר מעבר לא.ק.ג או פעילות מוחית סדירה.
וכאן אנו מגיעים למושג גויי רחובי, שנקרא תרבות הפנאי. הדבר הגיע על רקע המציאות שיש כביכול זמן פנוי בחיים, וממילא נוצר צורך של ממש למלא את אותו חלל. הבעיה שהשיטות המיושמות בשטח הם יותר מרוקנות מאשר ממלאות. ולא נכנס כאן ל-מהן וכיצד אין פועלות, כי אנו מתרחקים מן הכיעור והדומה לו, וכוונתי אף לדברים שממבט ראשון אינם נראים בעייתיים אך למתבונן כל כולם מלאי הרס ארס וחורבן אחד גדול. והאבסורד הוא כה גדול עד כי הפכו את זה למושג עם שם הגורף תקציבי עתק מכספי משלמי המיסים שרבים מהם כלל לא חפצים בתת תרבות הלזו.
אולם יהודי שחי את חייו על פי השולחן ערוך, יודע שאין לו רגע דל בחייו. מהרגע שאדם פוקח את עיניו בבוקר עד שפורש למנוחת הלילה יש לו מה לעשות, ועוד הרבה לפני כן משעה שהוא הפציע לאוויר העולם עד ליומו האחרון היהודי מוקף וגדוש בדברים רבים עליו מוטל לעשותם כדי להגיע לשלימות. לכל יום, לכל רגע, ולכל תחנה בחיים תפקיד מדויק ומותאם משלה. אין סתם בעולם הכל מכוון לדרך העולה בית א-ל.
לא לחינם השקיע מרן ר' יוסף קארו זצ"ל בשולחנו הערוך על כל ארבעת חלקיו (ומבין השיטין למתבוננים ניתן ללמוד גם את הכרך החמישי המסור לחכמי לב ומביני מדע). התורה מחנכת ומדריכה את האדם כיצד לקום בבוקר והיאך לישון בלילה. מתי כמה ואיך להתפלל. מה ללמוד ואיך לחלק את הזמן כדי להקיף את כל חלקי התורה על מרחביה העצומים. איך להתנהל עם כסף, איך לאכול ומהם התהליכים שצריך לעבור האדם עד לאכילתו, וכן גם בצרכים האישיים ביותר של האדם התורה מפרטת ומביעה את דעתה לפרטי פרטים. וגם כשמגיעים לרגע המוות ההלכה היא זו שקובעת מה מוגדר כמוות, ואיך להתנהל בשעת יציאת נשמה ולאחריה.
מספרים על השאגת אריה זצ"ל שטרם פטירתו לא עשה וידוי, כנדרש ממי שדעתו צלולה ויכול לעשות זאת לבדו (כותב השורות עשה וידוי יחד עם סבתו ז"ל להבחל"ח, בשעה שמחמת מצבה הייתה שקועה בתרדמה, ולאחר מכן ראו על פניה כמין חיוך – הנשמה מרגישה). והסביר עצמו שלא היה לו זמן לעשות עבירות.
אכן איננו משלים את עצמנו כי אנו אוחזים שם, גם ודאי שאיננו מדמים כי ביכולתנו לערוך חשבון נפש שנה אחורה כפי הידוע על החפץ חיים זצ"ל, אולם כן בידינו לחשוב מחשבות כיצד ואיך לייעל את ניצול הזמן שלנו. לדוגמא מי שיודע שעליו לנסוע למקום מסוים לצורך פגישה או תור מסויים, ומטבע הדברים תמיד ישנה המתנה, כדאי לקחת ספר כדי לא לאבד את הדעת תרתי משמע ולהתקדם עוד בידיעת התורה, חזרה או מוסר.
כשחיים עם יד על הדופק מבחינה רוחנית, הערנות גוברת, וכך גם כשניגשים לעזרה בבית שזהו חסד ראשון במעלה, המעשים מקבלים מימד אחר ועמוק יותר – פועלים לא מתוך סתם עשייה, אלא מתוך שליחות שזה לא פחות רצון ה' מאשר לשבת וללמוד. גם התייחסות מתאימה לילדים נדרשת ונצרכת, הלא הם דור העתיד וככל שנשקיע נזכה לראות את הפירות בשיא בשלותם עם הרבה תפילות ותחינות.
מספרים על גוי שפגש רב יהודי ושאל אותו האם הוא יהודי משנענה בחיוב, התרגש הגוי סוף סוף מצאתי אותך לאחר שנים שאני משתוקק ומחפש לראות במו עיני יהודי. הרי אתה הבן של אלוקים. דעו לכם שאתם העם החשוב ביותר בעולם. לימים סיפר הרב למכריו שהוא היה נבוך מההתלהבות שאותו גוי גילה כלפיו, ופעמים רבות אנו עצמנו לא מכירים במעלתנו ומדרגתנו.
הרי לנו כי אפילו גוי בקצה העולם מבין שליהודי יש ייעוד אחר בעולם, וכי הוא לא עוד אחד אלא מיוחד במינו. אז כדאי שגם אנו נכיר בעובדה זו ונבין כי כל רגע של חיים הוא פוטנציאל של נצח שלעולם לא ישוב. וכבר ראינו שאם זה לא נוצל זה רגע שמת ומושך טומאה.
שבת שלום
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
