פרשת 'פינחס'
בסיום הפרשה הקודמת מלמדת אותנו התורה שבעצת בלעם הרשע שולחים המדיינים את בנותיהם להחטיא את ישראל. נשיא שבט שמעון – זמרי בן סלוא – ביצע את העבירה החמורה מכולם: לא עבירה בסתר, ולא מתבייש במעשיו, את פעולתו המגונה הוא עושה לעיני משה ולעיני כל ישראל.
בחז"ל מופיע שהעז זמרי לעמוד מול משה עם אותה מדינית, ולדבר : "תפסה בבלוריתה (=זמרי את המדינית) והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך?" (סנהדרין פ"ב ע"א). זמרי בן סלוא לעיני כל בני ישראל משווה בין נישואי משה רבנו לציפורה אחר שנתגיירה בנישואין מסודרים, עם מעשה זנות של רגע עם אישה שאיננה מתגיירת אלא מפקירה עצמה לזנות. וכולם שותקים ובוכים "והמה בוכים פתח אוהל מועד". כולם עומדים ומחכים לתגובה, הרי ברור שאיש כזה חייב להיענש, אבל תגובה מסודרת לא באה. ואז בא פנחס: "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו.. וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קבתה…" (שם ז-ח). הולך פנחס והורג את נשיא שבט ושמעון, ואת בת מלך מדין, בציבור ולפני כולם. חז"ל (סנהדרין פ"ב ע"א) מתארים את מה שהיה שם:"…וכתיב וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו (=פנחס למשה): אחי אבא: לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הכותית (גויה) קנאין פוגעין בו?
אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא.." (=קורא האיגרת יהיה השליח להוציאה אל הפועל). פנחס לא פועל בחלל האוויר, פנחס גם לפני מעשה קנאות גדול כזה מתייעץ, הוא זוכר את ההלכה ובכל זאת שואל את משה האם הוא זוכר נכון. ונשאלת השאלה, מדוע צריך פנחס כלל לשאול את משה רבינו?
הרי הוא רואה בעיניו, שההלכה נעלמה ממשה רבינו, והוא דווקא כן זוכר את ההלכה, אם כן מדוע צריך ללכת למשה רבינו ?
ננסה להבין זאת ממה שמוסבר בחסידות על עץ הדעת ועץ החיים (מובא בביאורי אדמו״ר הזקן על הפסוק ׳אז ירננו עצי היער׳) וחומרת העונש שבה נענש אדם הראשון.
מבואר בזוהר הקדוש שהחטא של אדם הראשון לא היה האכילה הגשמית בלבד אלא ההשלכות בעולמות העליונים שגמרו נזק רב; ׳עץ הדעת׳ רומז לספירת המלכות של עולם האצילות (עניין הירידה של השפע האלוקי להשפיע למטה – אין מלך בלא עם) בעוד עץ החיים רומז ל׳זעיר אנפין׳ (מושג המסביר את עניין 6 הספירות התחתונות שדרכם עוברת ההשפעה למלכות), ומובא בזוהר שהחטא של אדם הראשון היה בהפרידו את עץ הדעת מעץ החיים באכילתו מעץ הדעת בלבד (כי הרי אם היה ממתין עד לכניסת השבת היה זוכה לאכול משניהם).
בחסידות,' זעיר אנפין' ו'מלכות' נמשלו לבעל ואישה שאמורים להיות מאוחדים ואדם הראשון הפריד את ה'מלכות' שתהיה ׳לבד מבעלה׳ שתהיה ללא ז״א (זעיר אנפין).
ומה החטא החמור כל כך?
מוסבר בחסידות שעץ החיים הנקרא בזוהר ׳אילנא דחיי׳ כשמו כן הוא עץ של חיים טוב וקדושה, אין בו רע, והוא אף לא נותן מקום לרע. לעומת זאת עץ הדעת עליו נאמר ׳עץ הדעת טוב ורע׳ שכן למרות שבעץ עצמו אין רע הוא נותן מקום לרע.
בכדי להבין היטב את הדברים נביא לכך דוגמה מעבודת ה׳: כאשר חסיד רוצה לעסוק בקירוב יהודים ליהדות ולקיום התורה והמצוות, אזי הוא עצמו צריך להיות בעל אמונה חזקה, שומר תורה ומצוות ומקפיד על קלה כבחמורה וכו׳ אך בכדי להצליח בפועל בקירוב, עליו ״להתלבש״ בלבושים של היהודי המתקרב – להכיר את השקפת עולמו הרחוקה בכדי להצליח לשכנעו בהשקפה היהודית האמתית והטהורה, ואם אותו אדם שאותו רוצים לקרב, לא רק ש׳מונח׳ בעולם הגשמי, אלא ממש שקוע בתאוות העולם – צריך שלאותו חסיד יהיה מושג (כלשהו) בתאוות של המתקרב (בדעת ולא חלילה במעשה) עליו לדעת מה מגרה אותו וכיצד ניתן לגרום לו לעזוב את התאוות האלו.
אם אותו חסיד הוא באמת חסיד אמיתי (׳מתחסד עם קונו׳) חסר מושג לחלוטין בענייני העולם הזה ובתאוות הקיימים בעולם, קדוש ככל שיהיה, יהיה לו יותר קשה לדבר עם היהודי בשפה שלו שכן בכדי לקרב יהודי לתורה ומצוות יש להתכופף (לא ליפול, רק להתכופף) לדרגתו ולהרימו (בבחינת ׳נשא את ראש בני ישראל׳ – להעלות את בני ישראל) בדומה לעץ ברוש שכאשר מכופפים אותו למטה ניתן להניח עליו חפץ והעץ ׳מרים׳ את החפץ למרומים גבוהים יותר מאשר עץ הברוש עצמו (והעץ לא נשבר…).
זהו חסיד וצדיק רגיל, אבל ישנו ׳צדיק עליון׳ שעבודת ה׳ שלו איננה בבירור ותיקון העולם אלא רק בטוב וקדושה בלימוד תורה, בתפילה ובעבודת ה׳.
צדיק זה מופשט לחלוטין מתאוות העולם, מרומם מהדעות הכוזבות שבו ואינו מסוגל להבין מה מגרה ומושך בעולם הזה (על דרך הנאמר בכ״ק אדמו״ר הרש״ב נ״ע, שאמר שהוא עצמו אינו מבין בעייני פרנסה ומסחר רק ששואלים אותו שאלות הקב״ה עוזרו שיהיה לו תשובות אמתיות), מכיוון שאצלו אין מקום לרע, אין ביכולתו להשפיע על הזולת ולקרבו לתורה ומצוות.
נמצא כי החסיד המקרב, אצלו יש מקום לרע שבעולם הזה, דומה לעץ הדעת אשר נותן מקום לרע. ממש כמו אדם העובד בעיבוד עורות וצריך לנקות את העור מהלכלוך שעליהם. ואילו הצדיק המנותק מעולם הזה, שאינו נותן כל מקום ומציאות לרע – דומה לעץ החיים, והוא בדומה לאור שמאיר מתוך שמן זך ופתילה צחה ונתפס באופן טבעי בפתילה ללא כל מאמץ.
שתי הדרכים הללו בעבודת ה׳ חייבות להיות קשורות זו לזו, היות ובאם החסיד המקרב לא ירגיש תלות בצדיק העליון ולא יהיה מחובר אליו, הרי לא זו בלבד שלא יהיה לו מספיק כוחות בכדי לקרב את הזולת אלא הוא עצמו עלול ליפול לתאוות העולם הזה ויתירה מכך – במקום להשפיע על הזולת יושפע ממנו לרעה.רק כאשר החסיד המקרב קשור ודבוק בצדיק המרומם מעולם הזה – הצדיק העליון – , מובטח לו שהצדיק ישמור עליו ויחזיק אותו שלא ייפול חלילה, למטה ויהיה מושפע מהעול. את משמעות הקשר עם הצדיק העליון השומר מפני נפילה ניתן להביא הסיפור הבא עם הרב הקדוש רבי מאיר׳ל מפרימישלאן שהמקווה בעיירתו שכן ביער הסמוך לעיירה וביניהם הפריד הר גדול.
בעונת השלג היה זה בלתי אפשרי לטפס על ההר המחליק והמסוכן כי להגיע לבית הטבילה (המקווה) והיה צורך להקיף את ההר מסביב, אומנם רבי מאיר׳ל שהיה צדיק ו׳בעל מופת׳ גדול היה הולך על ההר ומעולם לא החליק.
באחת הפעמים הגיעו לפרימישלאן אורחים מהחוג שלא מאמינים ב׳מופתים׳. כאשר ראו את רבי מאיר׳ל עולה ויורד מההר בצורה בטוחה, כמו אדם ההולך בדרך סלולה היטב, רצו להראות שאין זה ׳מופת׳ מיוחד של רבי מאיר׳ל וגם הם יכולים ללכת בדרך המחליקה מבלי להינזק. כמובן הם לא הצליחו ומיד לאחר שפסעו מספר פסיעות על ההר נפלו וניזוקו. אחד מאותם אברכים היה בנו של אחד ממקורביו של רבי מאיר׳ל, כאשר הוא הבריא, אזר כוח ופנה אל רבי מאיר׳ל ושאל אותו ׳כיצד זה אינך מחליק בהליכתך על ההר המושלג?׳ ענה לו רבי מאיר׳ל: ׳כשקשורים למעלה, לא נופלים למטה. מאיר׳ל קשור למעלה ולכן הוא יכול לעלות ולרדת אפילו על הר מחליק׳.
לכן נאמר בפסוק ״אז ירננו עצי היער״ לעתיד לבוא כשיתגלה משיח צדקנו (במהרה בימנו בעולם) יידעו כולם שצריך להיות קשורים לצדיק העליון, אך כיום כאשר העצים נפרדים (כמו שהסברנו לעיל – חטא אדם הראשון), לא כולם יודעים שצריך להיות קשורים לצדיק, וסוברים שאפשר להתחבר לקב״ה ללא חיבור דרך הצדיקים שבכל דור, מלמדים אותנו חז״ל שעלינו להתפלל ׳אז ירננו עצי היער׳ שיבוא משיח צדקנו במהרה ותהיה לכולם את ההבנה שהדרך להתחבר לקב״ה (לחבר את עץ הדעת ועץ החיים), היא על ידי ההתחברות וההתקשרות עם משה עבדו שנאמר: ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ שעל ידי האמונה במשה עבדו, גורמת לאמונה בה״.
ונחזור לפרשתנו, הסיבה שפנחס שאל את ההלכה את משה, למרות שפנחס עצמו זכר את ההלכה והוא ראה שמשה שכח את ההלכה, הייתה שפנחס לא רצה לנתק את הקשר שלו ממשה אפילו בדבר שהוא זוכר ומשה איננו זוכר.
הוא רצה להישאר דבוק בצדיק העליון (חיבור של עץ הדעת טוב ורע לעץ החיים שכולו טוב) ועל ידי כך להצליח !
חז״ל מלמדים אותנו על שבכל דור ודור יש את משה רבינו של אותו הדור שמתלבשת בגופו נשמת משה רבינו ממש, כפי שמלמדנו המדרש ״מרדכי בדורו, כפנחס בדורו״ וגם בדורנו זה, עלינו להיות קשורים ודבוקים ב׳צדיק העליון׳ ו׳משה רבינו׳ של דורינו (שכמו משה רבינו שדאג לכלל ישראל מכל השבטים ללא הבדלים, גם הוא דואג לכלל ישראל ללא הבדל של עדות ומנהגים) כ״ק אדמו״ר רבי מנחם מענדל שניאורסהאון מליובאוויטש, נשיא דורנו, אשר פעל ופועל להצלחת כלל ישראל בכל קצוות תבל על ידי שלוחיו ודווקא מתוך דרכי נעם ודרכי שלום אך עם התוקף המתאים, נישאר דבוקים בצדיק העליון ועל ידי כך נצליח להשפיע על עוד יהודים בעוד מעשים טובים ובהתקרבות לתורה ולמצוות.
שבת שלום!
ר׳ מאור מאיר בן ר׳ שבתאי בטאשוילי – לוד.
