פרשת ויקהל
המדרש "ילקוט שמעוני" על פרשת השבוע מספר על מה שהתרחש לאחר סיום בניית המשכן, לכאורה היה בסיום המלאכה רגע של שמחה והתרגשות על השלמת ציווי ה', אך למעשה בני ישראל חשדו במשה רבינו, וזהו לשון המדרש:
"אלה פקודי המשכן.. אמר להם (משה) בואו ואעשה לפניכם חשבון, נכנסו כל ישראל עד שהוא יושב ומחשב שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה ווים לעמודים, התחיל יושב ותמה אמר, עכשיו ישראל מוצאים ידיהם לומר נטלו משה, האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשויין ווים לעמודים אמר להם "ואת האלף ושבע המאות עשה ווים לעמודים", באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן .."
אם לא די בזה, המדרש אף מאריך מה היו האנשים מדברים מאחורי גבו של משה כשהיה יוצא מאוהלו אל המשכן, "ולמה עשה עמהן חשבון והקדוש ברוך הוא מאמינו שנאמר "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" אלא ששמע משה ישראל מדברים אחריו .. "והביטו אחרי משה" רבי חמא אמר לגנאי היו אומרים ראה צווארו ראה שוקיו ראה כרעיו, אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו ריקה אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיון ששמע משה כך, אמר להם חייכם, משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון שנאמר "אלה פקודי המשכן".
חלק מהיהודים ריכלו על כך שמשה "לוקח לעצמו" חלק מהכסף תוך שימוש בכספי צדקה למטרותיו שלו, לכן משה נתן דין וחשבון מפורט על כל "שקל" שנאסף ב"מסע הבנייה" הגדול.
משה רבינו הוא הרי הענק הרוחני בהיסטוריה של עם ישראל, אותו הגדיר הרמב"ם כאדם הגדול ביותר שהלך אי פעם על פני האדמה, ה' הרי דיבר אל משה פנים אל פנים כשם שאדם מדבר עם חבירו, הוא היה זה שקיבל תורה מסיני, האם הוא באמת צריך להוכיח שהוא לא משתמש בכסף לחופשה ולשייט בקריביים? או כדי לקנות ב.מ.וו חדשה?
למען האמת היינו מצפים ממשה להתעלם מהם כאומר "מי הם חושבים את עצמם? שהם יפקפקו ביושרה שלי?", היינו מצפים שמשה יחשוב לעצמו "הרי מסרתי את חיי למען המורדים האלה, וכשהקב"ה רצה להשמידם אמרתי לו "ואם אין מחני מספרך אשר כתבת", מלבד זאת הרי הקב"ה בעצמו הוא שמינה אותי לתפקיד בניגוד לרצוני, איך הם מעיזים לערער על היושרה שלי?"
אולם למרבה הפלא, ואפילו מבלי שהתבקש או קיבל הוראה לעשות זאת, קם משה בענווה מוחלטת, ונותן דין וחשבון על כל שקל עד לפרוטה האחרונה שהגיעה לידיו.
אחד מגדולי הסמכות ההלכתית, רבי יואל סירקיש המכונה "הבית חדש", שואב הלכה מפרשתנו וכותב: אף על פי שגבאי הצדקה הכשרים אין מדקדקים אחריהם, בכל-זאת טוב שייתנו חשבון, כמו שמצאנו במשה רבינו שנתן חשבון מנדבות המשכן. (הב"ח, יורה דעה סימן רנז)
זהו אחד המסרים המוסריים הגדולים של היהדות: כשזה מגיע לכסף של מישהו אחר, עליך לקחת אחריות על כל שקל. אל תכסה, אל תשקר, ואל תרמה. אתה לא יכול לשקר לאנשים ואז להיות ישר עם ה', עם אשתך, עם הילדים שלך, או עם החברים שלך.
אך יש כאן נקודה עמוקה יותר, משה רבינו מאמין בזכות העם לדעת מה קרה עם תרומותיו, למרות שהוא בטוח בניקיון כפיו, הוא אינו מאפשר לגדולתו הרוחנית ולסמכותו המנהיגותית לשתול בנפשו תחושת עליונות על הציבור, הוא שם את האגו האישי בצד כדי לתת דין וחשבון מפורט על ההוצאות והתרומות.
משה רבינו נותן דוגמה לכל הדורות הבאים, כפי שהמנהיגים היהודים הגדולים תמיד הבינו, שמה שמכשיר אותם כמנהיגים ומורי דרך זו לא הכריזמה, הרטוריקה, הכישורים, או אפילו העובדה שהקב"ה בעצמו מינה אותם לתפקידם, אלא דווקא העובדה שעמוק בליבם הם באמת ראו את "ציבור השומעים" שלהם כראויים ליחס מכבד, הייתה להם אמונה כנה שכבוד הוא נחלתם של כולם.
זה נכון לגבי כל מערכות היחסים שלנו בחיים. אם ברצוננו לעורר נאמנות אמיתית, אם זה בנישואין, במקום העבודה, או בחבירות, עלינו ללמוד לקבל באמת את האדם האחר כשווה ערך, להעניק לו את הכבוד הראוי כפי שהוא יקר וחשוב לנו.
הרב אבישי בטשוילי – רב קהילת 'כרמים' ראשון לציון
