פרשת "כי תצא"
"כי תהיינה לאיש, שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה…..לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני הבן השנואה הבכור" (דברים כא-טו).
בעל העיטור ופירושו לתורה: "אחת אהובה" – אלו אומות העולם, דהיינו: שמשתווים בענייני העולם ועושים כל התאוות, כמו שאר האומות. על כן, הם האהובים בעולם הזה ולא שהקב"ה אוהבן, ומה שכתוב במדרש שמראה להם אהבה, רצונו לומר רק בעיני הבריאות, שכל האומות שלווים ושקטים וטוב להם בעולם הזה. "והאחת שנואה" – אלו ישראל, שכל האומות שונאים אותם, מפני שישראל שונאים דרכי עשיו ודרכי עבודה זרה ומינות, לכן הם שנואים בעיני האומות.ולא בעיני הקב"ה. לכאורה, יש להבין איך יתכן שחז"ל הוציאו מקרא מפשוטו, ואיך אפשר לומר על ישראל שהם שנואים ועל אומות העולם שעובדים עבודה זרה שהם אהובים? ואפשר להבין הסבר חז"ל על דברי הכתוב: "וירא ה' כי שנואה לאה" וכו', שואלת הגמרא [ב"ב קכ"ג] האם שנואה ממש, אפשר בבהמה טמאה לא דיבר הכתוב אלא בלשון נקיה, ואמר בהמה אשר איננה טהורה, אז איך ייתכן שבגנות צדיקים, כמו לאה, אמר עליה הכתוב שהיא שנואה? אלא ראה הקב"ה ששנואים מעשה עשיו בפניה, ויפתח ה' את רחמה, עכ"ל הגמ'. לכאורה, הוציאו חז"ל את הפסוק ממשמעותו, דשנואה לאה משמעותו, שהיא היתה שנואה, ולפי הדרש, אחרים היו שנואים בעיניה, והרי יש לנו כלל דאין מקרא יוצא מדי פשוטו, ואפשר לומר דחז"ל לא באו בדרשתם, להוציא הכתוב מפשוטו אלא ליישב פשוטו של מקרא באו, ואפילו לפי פשוטו שהיתה שנואה לאה בעייני אחרים, אין זה גנות לה, דלפי שהיו שנואים מעשי עשיו לפניה, לכן הייתה שנואה לאה בעיני הבריות. ואם כן, שזה היתה הסיבה, אין זה גנותה אלא שבחה. כמו שכתוב ביחזקאל בן בוזי הכהן, על שם שהיו מבזין אותו נקרא כן. לכאורה, למה הזכיר הכתוב בגנותו, אלא שהסיבה מה שגינוהו הבריות היה, מחמת צדקותו ועל שהוכיח את פני דורו, אם כן זהו שבחו ונאה להזכירו כך 'בן בוזי'. לפי זה גם בפרשתינו אין זה גנות לישראל ששנואים בעיני אומות העולם, אך אהובים בעיני הקב"ה. לכן אומר הכתוב: "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור" כי אנו נחשבים לבכור בעיני הקב"ה ולעתיד לבוא נזכה להיות אהובים גם בעיני אומות העולם, שתהיה גילוי אלוקות בעולם הזה והתקנאו בנו כל באי הארץ.
הרב יעקב צביקה הי"ו קרית מלאכי.