פרשת 'ויצא'
בפרשתנו אנו קוראים על יעקב שהלך לחרן כדי לייסד את עם ישראל. שם הקב"ה מתגלה אליו ומבטיח ואומר לו שארץ ישראל תיהיה שלו, וכן שזרעו יהיה כעפר הארץ כמו שכתוב בפרשה: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".
וכן הקב"ה מבטיח לו שישמור אותו בדרכו ויצליח את דרכו שנאמר "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". והבטחה זו מלווה את עם ישראל בכלל וכל אחד מעם ישראל בפרט, כל אחד באשר הוא במשך כל הדורות מלווה בהשגחת הקב"ה.
והנה יעקב עובר ליד הר המוריה בפעם הראשונה ואינו חושב להתפלל שם וממשיך בדרכו ומן השמים לא רומזים לו שזהו מקום קדוש שעליו לעצור שם להתפלל, כיוון שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. והוא כבר הגיע לחרן לאחר שעבר את כל הדרך מבית הוריו עד חרן. עבר את השומרון ואת העמקים, עבר את הגולן וחצה את סוריה, עד שהגיע כבר לעיראק- חרן.
ואז הוא חשב ואמר: "אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי ולא אתפלל בו?!" כיוון שהרהר בדעתו לחזור, קפצה לו הארץ. עוד כתוב בחז"ל וברש"י, שנעקר הר המוריה ובא לקראתו, וכן שקעה השמש באותו היום שלא בעונה שלה. וכל זה למה?! כל זה כוון שהרהר גרידא, הביע נכונות ורצון ולכן כל זה נעשה לו.
ואמר על זה הגר"י גלינסקי זצ"ל, מי יודע כמה כתרים מצפים לנו וכמה ניסים יקרו לנו כדי שנקבל את אותם כתרים. וכל מה שמחכים ומצפים לו משמים הוא רק להרהור מצדנו- נכונות מצדנו.
וזאת רואים גם כן אצל משה רבנו, מרים אחותו התנבאה שעתיד להיוולד לה אח שיהיה מושיען של ישראל, וכן איצטגנני פרעה חזו שעתיד להיוולד מושיען של ישראל.
וכשמשה נולד כל הבית נתמלא אורה והקב"ה אמר לו "אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם". וממרום מבקשים להטיל עליו את השליחות- שכך כתוב בספר שמות (פ' ג פס' א-ד) "ומשה היה רועה את צאן יתרו ויבוא אל הר האלוקים חרבה, וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל. ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה. וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה".
בפסוקים אלו אנו רואים שרק מכיוון שהוא סר לראות קרא לו הקב"ה. ואם לא היה מראה נכונות לסור לראות הקב"ה לא היה קורא לו.
ומה הוא עשה? מה הייתה הנכונות מצדו? במדרש מובא, רבי יוחנן אמר חמש פסיעות פסע משה באותה שעה. רבי שמעון בן לקיש אמר הפך פניו והביט. זו הייתה כל נכונותו של משה, חמש פסיעות והסטת מבט ומה היה קורא אלמלא לא היה עושה חמש פסיעות ולא היה הופך את פניו להסתכל?
משה היה ממשיך לרעות את צאן יתרו חתנו.
הסנה היה ממשיך לבעור.
ועם ישראל היה ממשיך להאנק, לצעוק, לסבול, שוקע בחמישים שערי טומאה ולא הייתה גאולה לעם ישראל חס ושלום. וכל זה מהבעת נכונות.
רואים זאת אצל גם אצל בתיה בת פרעה שמשתה את משה מן המים, שהתיבה היתה רחוקה ממנה ולא היה שום סיכוי בדרך הטבע שהיא תוכל להגיע אליה בהינף יד, ובכל אופן שלחה את ידה. אף אחד לא היה בא אליה בטענות אילולא שלחה את ידה. אבל אם לא הייתה שולחת לא הייתה מצילה את משה. וכל זה מהבעת נכונות ומשמים האריכו את ידה עד התיבה.
ממקרים אלו אנו למדים שיכול אדם להגיע לפסגות גבוהות, בלבד שיעשה צעד, שיראה נכונות ורצון ומן השמים מובטח שיעזרו לו.
שבת שלום.
הרב אליהו גגולה הי"ו מחיפה
