פרשת כי תצא
בפרשתנו התורה מצווה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". במצווה זו בוחר מחבר השולחן ערוך לחתום את ספרו – ב'דיני חסימה' של בעל-חיים ושל פועל, שגם עניינו מובא בפרשתנו: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ". התורה מתירה לפועל יהודי העובד בכרמו של יהודי שני לאכול ענבים במהלך העבודה, בלי לקבל את רשות בעל הכרם. אולם היתר זה חל בכרם של יהודי בלבד ולא של נוכרי, כמפורט בשולחן ערוך: "פועל העושה אצל הנוכרי… אסור לאכול שלא מדעת הנוכרי ממה שהוא עושה, כדרך שהוא עושה אצל ישראל, שנאמר: 'רעך', ולא של נוכרי".
התורה עניינה לעשות שלום בעולם (כדברי הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה). כלומר, ייעודה להשרות יחסים תקינים בין העמים לבין ישראל. לכן השולחן ערוך רואה חשיבות רבה בשיבוץ ההלכה הזו בסוף החיבור, שכן היא מבהירה כיצד היהודי נדרש לנהוג עם הגוי: עליו לאמץ התנהגות הגונה וישרה ברמה מחמירה יותר מאשר עם היהודי. בעוד התורה מקילה על פועל העובד אצל יהודי, ומאפשרת לו לאכול פירות במהלך עבודתו, ליחסי עובד-מעביד עם גוי יש תנאים אחרים. על היהודי להימנע מלאכול אפילו פרי אחד שלא ברשות. כאשר המעסיק הגוי רואה שהיהודי אינו מערים עליו ואינו נוגע בפירות הכרם במהלך עבודתו, הוא מתמלא הערכה כלפי היהודים כולם. הלכות אלה נקבעו בסוף השולחן ערוך, מפני שהן מבטאות את תכליתה של התורה להשכין שלום בעולם.
ההלכות החותמות את השולחן ערוך מתקשרות עם פתיחת הספר (טור ושולחן ערוך אדמו"ר הזקן). שם מובאת המשנה ממסכת אבות "יהודה בן-תימא אומר, הווי עז כנמר…" – "שלא יתבייש בפני בני-אדם המלעיגים". מי הם המלעיגים? בעיקר, הכוונה לגויים ולא ליהודים. אורחות חייו של היהודי משונים בעיניהם, ומנהגיו זרים ומעוררים תמיהה, ולכן הם עלולים ללעוג לו. אך כל זה בתחילת עבודתו של היהודי. אבל אחרי שקיים את כל הלכות השולחן ערוך, ובכלל זה ההלכה האחרונה, שבאה לוודא את יחסו ההוגן כלפי מעסיקו הגוי – הרי שתופעת ה'מלעיגים' מתבטלת, והיהודי זוכה ליחס של כבוד והערצה מצד הגוי.
למצוות 'לא תחסום' יש משמעות גם על-פי הדרוש. ירידת הנשמה למטה היא בדוגמת העבודה בשדה. האדם עובד בשדה, חורש וזורע, כדי שתהיה צמיחה. כך העבודה בעולם הזה נועדה להצמיח יבול רוחני – "יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל, וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה" (ישעיה כז,ו). בעבודתו זו היהודי נעזר ב'שור' – הנפש הבהמית, והוא מגייס אותה כדי להצמיח יבול רוחני של קדושה. על כך נאמר הציווי 'לא תחסום' כלפי הקב"ה – עליו לספק ל'שור' את כל הנחוץ לו בעניינים הגשמיים כדי שיוכל לעשות את עבודתו. אמנם מובטח ליהודי שכר נעלה בעולם הבא, ואף-על-פי-כן הוא מבקש 'לישב בשלווה' גם בעולם הזה, מקום העבודה… (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
