פרשת עקב
ותאמר ציון עזבני ה'
הפטרת השבת פותחת בנבואת הנחמה של הנביא ישעיה "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹ-נָי שְׁכֵחָנִי" (ישעיה מט, יד), ויש לשאול מדוע מזכיר הנביא באותו הפסוק פעמיים את שם ה'?
על כך אומר המדרש, אמרה לו כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא: אפילו שתי מידות של רחמים שכתובים בך "ה', ה' א-ל רחום וחנון" אף הן עזבו אותי ושכחו אותי כמו שנאמר "עזבני ה', וה' שכחני", היכן הן מידות הרחמים שיעוררו עלינו לפני הקב"ה, למדרגה כזו הגיעו עם ישראל שכאילו עזבם ה' בלא השראת השכינה, ויותר מזה ה' אף שכחני, והראיה שכמה פעמים שיגרתי אליו בקשות חוזרות ונשנות, כמה וכמה תפילות ולא התקבלו, כמו שאומרת הגמרא במסכת ברכות "אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי" (איכה ג, ח) כאילו שכח אותי ולא ידע מי אנוכי לקחת את בקשתי ותפילתי.
ועל זה באה התשובה מאת ה' בדברי הנביא "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (ישעיהו מט, טו) היתכן שתשכח אישה את העולל הקטן שלה שמרחמת עליו ביותר בהיותו רך בשנים וחסר אונים, ילד שעשועים שהוא כל תענוגיה ומחמדיה ובפרט שהוא יניק וחכים היא מתפעלת ממנו ושמחה בו בכל רגע ובכל עת משתעשעת עמו ומשחקת איתו. האם יש מציאות בטבע העולם שאימא תשכח את עוללה? כן גם אנכי לא אשכחך.
אף יותר מכך מוסיף הקב"ה באומרו "גם אלה תשכחנה" ייתכן מצב ויזדמן מקרה באיזו אימא שהיא כן עלולה לשכוח את פרי בטנה, למשל כשהבן בכיין מאוד ואינו נותן לה מנוחה והיא מחפשת ממנו מרגוע לנפשה, אבל אנוכי לעולם לא אשכחך.
ממשיך המדרש ומביא את חששם של עם ישראל, "אמרה כנסת ישראל, ריבונו של עולם אם אין שכחה לפני כיסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמת כי ילדי שעשועים אנחנו לפניך, אבל חטאנו לך וגרמנו לך צער רב ואולי חס ושלום יצא שכרנו בהפסדנו?
אם נראה למשל אימא הכועסת על בנה הבוכה ונוכיח את האם, הרי הבן רך וענוג ילד קטן הוא בלא דעת ותבונה ומדוע תכעסי עליו? יש פעמים שהאם תאמר, אכן קטן הוא אבל ילד פיקח הוא ומחונן ולא כשאר הילדים בני גילו, וניכר מתוך מעשיו שעושה כן להכעיסני.
וזהו שאנו אומרים להשם יתברך שהיה משתעשע איתנו כשהוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה הקדושה, אולי יזכור לנו עוונות ראשונים את אותו הצער שציערנו אותו במעשה העגל, כל כך מהר שכחנו את כל הנפלאות שעשה לנו, וכאילו עשינו זאת בכוונה תחילה כדי להכעיסו ולצערו.
על כך אומר הקב"ה "ואנוכי לא אשכחך", אף על פי שיש מציאות שאימא שמסוגלת לשכוח את פרי בטנה מתוך הצער שגורם לה וקשה עליה לגדלו ולחנכו ומפני חולשתה תעזבהו לאנחות, אני יאמר ה', מצידי אין שום חולשה ויגיעה באהבתי אליכם, וכל זאת למה? כי אתם גם בגלותכם נשבעתם שלא לשכחני ולא את צער גלות השכינה, כמו שנאמר "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהילים קלז, ה-ו).
ממשיך הנביא ואומר "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד" (ישעיהו מט, טז) כמו שמצאנו באנשים אוהבים נאמנים, ששומרים בארנקם ובכיסם תמונת אהוב ליבם, כן ראינו ברעיו של איוב שלכל אחד הייתה תמונת חבריו ועל פי זה ידעו מה מצבו כמו שנאמר "וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב, אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי, וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ" (איוב ב, יא) המרחק בין כל אחד ואחד מהם היה שלוש מאות פרסה ומהיכן ידעו את שקרה לאיוב? אלא שכתרים היו להם ובכל כתר שלושה פרצופים ואיש את שמו חקוק על פרצופו, וכשבאין ייסורין על אחד מהם היה פרצופו משתנה בתמונה שהחזיקו בידם.
כמו כן חוקק הקב"ה כביכול תמונת ישראל אצלו, דיוקנו של יעקב אבינו חקוקה בכיסא הכבוד, פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב, והוא מביט ויודע את כל הקורות לעם ישראל כי לעולם הוא לא מפסיק לחשוב עליהם להביט בהם ולאהוב אותם.
הרב אבישי בטשוילי // רב קהילת כרמים ראשון לציון
