פרשת תולדות
מרמה או חכמה?
בפרשת תולדות אנו נפגשים עם אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בספר בראשית: יעקב אבינו נכנס אל יצחק אביו כדי לקבל את הברכות שיועדו לאחיו עשיו. כשיצחק שומע שכך קרה הוא מתפלא ואומר לעשיו לאחר מכן: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה, וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כז, לה). לכאורה מדובר באירוע חמור: מרמה, התחפשות, הטעייה, וחוסר שקיפות. אך רש"י מפרש שם את המילה בצורה הפוכה לגמרי: "במרמה – בחכמה".
והרי זו שאלה גדולה: כיצד אפשר להפוך "מרמה" ל"חכמה"? האם זה לא להלבין את המעשה החמור? ובכלל צריך להבין האם מעשה כזה מתאים ליעקב? שאומר הכתוב עליו "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים"?
עוד קושיה מתבקשת: הרי יעקב אכן קנה את הבכורה מעשיו במחיר נזיד עדשים. מדוע לא אמר יעקב ליצחק אביו "אבא, דע לך אני הוא הבכור האמיתי"? לי הברכות ראויות, מדוע היה צריך לעטות על עצמו את בגדי החמודות של עשיו ולבוא אליו בזהות מרומה?
אלא שהתורה מגלה כאן יסוד עמוק. לפעמים כדי להוציא את האמת אל הפועל נדרשת "חכמה" של התמודדות עם מציאות מורכבת. לא תמיד התמימות מתבטאת בפשטות מוחלטת. לפעמים דווקא התמימות האמיתית מחייבת תחכום, כדי לוודא שהטוב יגיע למקומו האמיתי והנכון.
יעקב לא נכנס לקבל את הברכות רק עבור עצמו, יעקב נכנס כדי לדאוג לכל הדורות ולקבל את הברכות עבור כל מי אשר בשם ישראל יכונה. חז"ל במסכת סנהדרין (צח, א) לומדים על הפסוק "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו" (בראשית כז, כז) – אל תקרי בְּגָדָיו אלא בּוֹגְדָיו. המילה 'בגד' היא גם מלשון 'בגידה', יצחק לא רק הריח את ריח הבגדים שלבש יעקב, הוא גם ראה ברוח קודשו שגם כאשר יהיו בעם ישראל כאלה שייראו כמו בוגדים, אך בסופו של דבר ישובו בתשובה וימסרו נפשם על קדושת ה'.
כלומר, עצם העובדה שיעקב בא לבוש בבגדי עשיו זו לא הייתה רק הטעייה, זה נעשה בכוונה תחילה המלמדת שהוא בא ליטול ברכה לא רק לעצמו, אלא גם לכל אותם יהודים שייראו כלפי חוץ "כעשיו" – בלבוש, במעשים, בהתנהגות.
יצחק אמנם חשד: "הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". אבל בכך בדיוק טמון המסר: גם אם הידיים פועלות כידי עשיו, גם אם המעשים לא תמיד מתאימים, הרי שהקול הפנימי, הנשמה, שייכים ליעקב.
זהו עומק החכמה שבמעשה יעקב. החכמה להבין שהברכות חייבות לכלול גם את אלה שיתקשו לגלות את יעקב הפנימי שבהם. כי גם מי שנראה כלפי חוץ "עשיו", בליבו פנימה טמון קול יעקב, נשמה יהודית טהורה שאי אפשר לכבות.
כמה זה אקטואלי לימינו! אנו חיים בחברה שבה פעמים רבות החיצוניות מטעה. הבגדים שאדם לובש יכולים להטעות אותנו ולבגוד בנו, אדם יכול להיראות מצליח ועשיר, אך בתוך תוכו ריק ובודד. אחר יכול להיראות פשוט או שבור, אך בתוכו נשמתו זוהרת. כמו אז, גם היום "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו".
אנחנו נוטים לשפוט אנשים לפי המעטפת: לבוש, סגנון דיבור, מעמד חברתי. אבל התורה מלמדת אותנו להקשיב פנימה. "בגדיו" יכולים להיות לפעמים "בוגדיו". החיצוניות יכולה לרמות, אבל הפנימיות תמיד נשארת שלמה.
יש בינינו יהודים שנראים רחוקים, מתנהגים אחרת, אולי אף מתנגדים לכל דבר שריח יהדות נודף ממנו, אך ברגע האמת פתאום מתגלה הקול הפנימי. כמה סיפורים מרגשים ידועים לנו על יהודים שבמצבים קיצוניים מסרו נפשם על קידוש השם, למרות שבחיי היום־יום חיו "כידיים ידי עשיו", הקול הפנימי של יעקב לעולם לא אובד.
במקום להביט על האחר "במרמה" כלומר דרך החיצוניות המטעה, נלמד להביט "בחכמה", לחדור לעומק. לא לראות רק את הבגדים החיצוניים, אלא לשמוע את הקול, לא לשפוט לפי החיצוניות, אלא להאמין בנשמה הפנימית.
גם ביחס לעצמנו לפעמים אנו מרגישים שהידיים ידי עשיו, שהמעשים אינם מושלמים. אבל אסור לשכוח שהקול קול יעקב, שבפנימיות יש בנו חלק אלוקה ממעל, אם נדע להתחבר לנקודת האמת הזו, נוכל להחזיר גם את ה"ידיים" למקום הראוי.
כך הופך מעשה המרמה לכוח של חכמה: החכמה לראות מעבר למסיכות ולתחפושות, החכמה להאמין בפנימיות של כל יהודי, זו הייתה מטרתו של יעקב לקבל את הברכות גם עבור הדורות שיראו כלפי חוץ כעשיו, אך לעולם יישארו בני יעקב.
ואם ננהג כך נזכה לראות כיצד מתגשמת הברכה בשלמותה, על כולנו יחד: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-לֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ" – בגשמיות וברוחניות, כולנו כאחד.
הרב אבישי בטשוילי, רב קהילת כרמים ראשון לציון
לעילוי נשמת ר' בן ציון ע"ה בן אברהם ולאה הי"ו בטשוילי
