פרשת עקב
בפרשתנו מזכיר משה את "אֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם… אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם… בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל". רש"י מביא על כך שני פירושים: רבי יהודה – "כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו". רבי נחמיה – "והלוא כבר נאמר 'ותפתח הארץ את פיה', ולא פיותיה… (אלא) שנעשית הארץ מדרון כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם, היה מתגלגל ובא עד מקום הבקיעה". למה נזקק כאן רש"י להביא את מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה, בשעה שבפרשת קורח, שבה מסופר כל העניין, לא נזקק לכך ולא פירש מאומה על דרך הבליעה?
אלא שבתיאורו של משה את מחלוקת קורח ועדתו מתעוררת שאלה גדולה: מדוע הוא אומר "ואשר עשה לדתן ולאבירם", בשעה שבעל המחלוקת הראשי היה קורח, והללו רק נגררו אחריו. מדוע אין משה מזכיר כלל את קורח עצמו? התשובה לכך פשוטה למדיי: משה מסיים ואומר "בקרב כל ישראל", ובכך הוא מבקש לציין את האירועים שכל העם היה עד להם. בליעתו של קורח לא הייתה לנגד עיני כל העם, שכן קורח נמנה עם מקריבי הקטורת, שהיו באוהל מועד, במחנה השכינה, הרחק מעין הציבור. אף הוא נבלע באדמה, אך לא "בקרב כל ישראל". לכן אין משה מזכירו.
אלא שלפי הביאור הזה מתעוררת שאלה אחרת: גם בליעת דתן ואבירם אירעה במחנה ראובן, החונים תימנה, ואיך אפשר לומר שהאדמה פצתה את פיה "בקרב כל ישראל"? לכן רש"י מביא את פירושו של רבי יהודה: "כל מקום שהיה אחד מהם בורח". טבע האדם שבראותו סכנה הוא בורח. ברגע בקיעת האדמה תחת רגלי דתן ואבירם, ו"בתיהם ואהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם", נפוצו הכול בחרדה לכל עבר. לכן מפרש רבי יהודה: "הארץ נבקעת תחתיו ובולעתו".
אלא שהסבר זה יש בו קושי, שהרי נאמר "ותפתח הארץ את פיה", ולא "את פיותיה", וקשה לפרש שנוצרו באדמה פתחים רבים. לכן נזקק רש"י לפירוש נוסף, של רבי נחמיה, שהארץ לא נבקעה תחת רגליהם של הנמלטים, אלא רק נשתפעה כמדרון. גם בפירוש זה יש קושי, שכן ממשמעותו הפשוטה של הפסוק עולה שפתיחת פי האדמה והבליעה נעשו לעיני כל ישראל, ואילו לפי רבי נחמן ראו בני ישראל את המדרונות שנוצרו ולא את הבליעה עצמה. לכן רש"י מביא את שני הפירושים, שבכל אחד ואחד מהם יש מה שאין בשני.
(תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
