פרשת 'ויחי'
זה כנגד זה
פרשת ויחי מסיימת את ספר בראשית, וחייו של "בחיר האבות" יעקב אבינו, שחי מרגע לידתו במלחמה מתמדת עם עשו. מלחמה שהפכה לנצחית, כאשר היא מגיעה לשיאה כאשר שרו של עשו נלחם ביעקב כל הלילה ולא מצליח. ונשאלת השאלה: מדוע המלחמה של המלאך הוא דווקא ביעקב – מה שלא נלחם באף אחד מהאבות הקדושים? זאת ועוד: מובא בתלמוד ירושלמי (נדרים ג, ח): "עתיד עשו הרשע להתעטף בטלית ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבא. והקב"ה גוררו ומוציאו משם". הכיצד, עשו הרשע , בגן עדן?! והביאור בזה, כי עשו הצטיין במצוות כיבוד אב ואם. חז"ל משבחים את עשו מאוד, עד כדי כך, שרבן שמעון בן גמליאל אומר:
"כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שימשתי אותו אחד (1%) ממאה ממה ששימש עשו את אביו…" (מדרש רבה, בראשית, פרשה סג, טז). הרמב"ם (פירוש על מסכת מכות), כותב, כי " מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצווה מן תרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עם כוונתה מכוונות העולם, אלא שיעשה אותה מאהבה …, הנה זכה לחיי עולם". לכן, עשו חושב כי מגיע לו מקום בגן עדן, עובדה היא שהוא מחזיק במצוות כיבוד אם ואם בשלמות! אבל"הקב"ה גוררו משם"! כי כלל זה קיים רק באדם המקיים את כל תרי"ג המצוות, ובנוסף מצווה אחת שהוא מקיימה בשלמות ובדקדקנות יתירה. אך זה שלא מקיים את כל התורה, אף שהוא מקיים מצווה אחת ממנה, אינו בגדר "בן העולם הבא".
בל נטעה. עשו היה תלמיד חכם, אך כל זה היה בגדר "כי ציד בפיו" – הכל היה בגדר חיצוניות גרידא, בלי טיפת פנימיות אמיתית. ההיפך מיעקב אבינו שכולו היה פנימיות ותורה (עד כדי כך שדמותו היא אחת מארבעת הדמויות החקוקות מתחת לכסא הכבוד). עשו חי בדרך זו בשיטתיות. הוא מוכר את בכורתו לאחיו הצעיר, יעקב, ואומר לו: "הלעיטני … על כן קרא שמו אדום…", מחקה בהמשך את אביו יצחק ומתחתן כמו אביו בגיל 40. אך בניגוד לאביו וסבו אברהם אבינו, שסלדו מנשים כנעניות, התחתן הוא עם הכנעניות המושחתות במידות. הרי לנו שאף כאשר הוא מחקה את אביו, אינו מחקה אותו כראוי. החיקוי הוא "חיצוני" (גיל) לעומת המהות הערכית הפסולה להתחתן עם מושחתות במידות כמו הכנעניות.
ולכן, הזוהר הקדוש אומר: שהיות וכוחו של עשו היה גדול מאוד בראשו (ולא בלבו – פנימיותו) – זכה הוא בזמן ההלוויה שקברו את יעקב, שחושים בן דן הרגו ונפל ראשו, ונקבר יחד עם יעקב אחיו.
חז"ל (מסכת פסחים פח, א) ביטאו את מעלתו המיוחדת של יעקב דווקא בגלל שהוא הוריד את הקדושה והאלוקות כ"בית" ומעון שאדם דר בו תמיד, בקיץ ובחורף. על הפסוק 'והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב", שואלת הגמרא: ולא אלוקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו – 'הר'… ולא כיצחק שכתוב בו 'שדה'… אלא כיעקב שקראו 'בית', …". זה המיוחד ביעקב, לכן נלחם דווקא בו המלאך, בגלל היותו כולו תורה בכל רגע ורגע מחייו, החי זאת בביתו פנימה…
עשו ממשיך במלחמתו עד עצם היום הזה. הוא משתמש בכל הכלים לנגח אותנו, והרבה שליחים לעשו, בכל הצורות. אך יהיה לזה סוף, כהבטחת ה' באמצעות הנביא (עובדיה, א, יח): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר". – אותו עשו המתהדר והמראה פני צדיק (כלפי חוץ), האומר בגאווה שחצנית " מי יורידני ארץ"(שם: פסוק ג'), יוסף ההיפך הגמור ממנו – הגדוש בעבודה פנימית – יהפוך את בית עשו ל"קש".
כאן המקום להעלות על נס את מורנו ורבנו הגאון רבי נחמיה בן אוריאל יגודיוף זצ"ל, שהשבוע (טו' טבת) חל יום פקודתו. הרב שגידל וטיפח מאות תלמידים יוצאי העדה, הוציא מהם פירות הילולים, ממש "יקר מזולל" העמידם על רגלי התורה והיראה – אלה המכהנים פאר בקהילות וברחבי תבל כולה, לו חייבת יהדות גרוזיה כולה, ועלינו לזכרו לטובה, תמיד, ובשבת זו במיוחד!
ויהי רצון ובמהרה תתקיים בנו דברי הנביא: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה" (שם, כא').
הרב יצחק גאגולה הי"ו מרחובות
