פרשת תצוה
"ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת" ( שמות כח, ב).
אחד משמונת בגדי הכהונה שציווה הקב"ה לעשות לאהרון הכהן, הוא החושן, שהיה עשוי משנים עשר אבנים יקרות, וכל אבן כידוע מכוונת כנגד שבט משבטי י-ה, אשר שמו נחקק על האבן, ובכל בגד מבגדי הכהונה יש כוונות עמוקות ונשגבות.
ראובן שמו נחקק על אבן ה"אודם", וסגולת האבן הזאת, שאם כותשים אותה יפה ואוכלים אותה על ידי נתינתה במאכל, גורמת לאשה עקרה שתתעבר ותלד. סגולתה דומה לזו של הדודאים שהביא ראובן מהשדה ללאה אמו. לכן נחרט שמו של ראובן על אבן זו, כדי לזכור זכותו, שעל ידו נתגלגל הדבר שנולד יששכר שהיה חכם גדול. שמו של שמעון היה חרוט על אבן "פטדה", שהיא נגד זנות, להודיע ששמעון היה מרוחק מאוד מזה, ואל נטעה חלילה כיון שממנו יצא זמרי בן סלוא, שמא דבקה בו מידה מגונה זו. לוי היה חרות על ה"ברקת" וסגולתה שהיא מחכימה הפתי ומאירה עיניים בתורה, כמו שנאמר עליהם "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". יהודה היה חקוק על אבן ה"נופך" שסגולתה שכל הנושא אותה והולך למלחמה מנצח, כפי שנאמר על יהודה "ידך בעורף אויביך".
יששכר היה חקוק על ה"ספיר", סגולתה לשמור על קדושת העיניים והגוף ומרחיקה מן המחלוקת, יששכר זכה לתורה, וסגולת התורה להאיר את עיני לומדיה שנאמר "מצות ה' ברה מאירת עיניים", ומידת תלמידי חכמים שהם מתרחקים מן המחלוקת ורודפים שלום, כפי שאנו אומרים בתפילה כל יום, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בנייך". זבולון היה חקוק על ה"יהלום", סגולתה שמביאה הצלחה לזה שעוסק במסחר, ובכך עסק והצליח זבולון. דן היה חקוק על אבן ה"לשם" ובה יש כדמות פני אדם הפוכות, ושמו של דן היה חקוק בו כדי לרמוז על גבורתו של דן במלחמה, שהיה הולך כנחש העוקב אחרי הטרף ונושך לו בעקבו ונופל לאחור. נפתלי היה חקוק על ה"שבו", סגולתה שהרוכב שנושאה מצליח ברכיבתו, ובא לרמוז על חסידותו של נפתלי, שאע"פ שאדם הרוצה לצאת לדרך משתדל תמיד לרכוב על הבהמה ולא לילך רגלי, נפתלי בשעה שנזדמן לו ענין של מצוה, לא היה רוכב על הסוס אלא היה הולך ברגליו כמו שראינו כאשר רצו לקבור את יעקב ובא עשיו וערער על קבורת יעקב במערת המכפלה, רץ נפתלי להביא את שטר המכירה ממצרים, ורץ ברגליו ולא בסוסו כנאמר "נפתלי אילה שלוחה". גד היה חקוק על אבן ה"אחלמה", סגולתה לחזק את הלב ולהסיר ממנו כל מורא ופחד, לפיכך שמו של גד היה חקוק עליה להודיע שבחו של גד שבשעה שהיה הולך למלחמת מצווה, היה הולך באומץ לב ללא פחד.
אשר היה חקוק על אבן ה"תרשיש" שצבעה כצבע השמן, והיה עוסק בנטיעת זיתים כדי שיהיה שמן להדליק בבית המקדש. יוסף היה חקוק על אבן ה"שהם", סגולתה שהיא נותנת חן לכל נושאיה, ושבחו של יוסף שמצא חן בעיני כל רואיו, וכל נשות מצרים חשקו בו, אך לא הפנה פניו לשום אחת מהן, וכמעשה אשת פוטיפר. בנימין היה חקוק באבן ה"ישפה" סגולת האבן הזאת לעצור הדם, להודיע שבחו של בנימין, שאע"פ שידע על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו, בלם פיו ולא סיפר לאביו כדי לא לשפוך דמיהם של אחיו, וישפה אותיות – יש פה, לרמוז שהיה פה לבנימין שידע על מכירת יוסף ולא סיפר.
חז"ל מאריכים מאוד באבני החושן, למה היא מועילה ומהי סגולתה, אבל הדבר המרכזי הוא, שצריכים להיות כל האבנים יחדיו, ואם חסרה אבן אחת מאבני החושן, אין הכהן הגדול יכול לשמש מחוסר בגדים, ללמדנו, שאף שלכל שבט ושבט יש את המיוחדות שלו את ההנהגות והכוחות שלו, אבל האמת היא שללא חיבור של כל השבטים אף כוחו שלו לא תועיל. זוהי האחדות.
בית המקדש הראשון נחרב בגלל שעברו על שלש עברות חמורות, כשעם ישראל תיקן זאת נבנה בית המקדש השני. בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם, כדי שנזכה לגאולה שלמה ושייבנה בית המקדש השלישי, נרבה אהבת חינם שמגיעה באחדות, זה החושן שנשא הכהן הגדול על ליבו להראות ששנים עשר שבטי י-ה באחדות.
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
