פרשת 'ראה'
המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם
בחומש דברים, יש חשיבות רבה למקום מיוחד – "המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן/לשום שמו שם". בפרקים יב-טז נאמר, שחייבים לעלות לשם כדי להקריב שם את הקרבנות ולאכול שם את המעשרות: בפרק יז נאמר, שחייבים לעלות לשם כדי לקבל פסקי-הלכה מהכהנים והשופטים היושבים שם, ועוד. לכן, חשוב לדעת מה הוא אותו מקום.
אנחנו רגילים להבין, שהמקום הזה הוא ירושלים, העיר שבה נבנה בית-המקדש ובו ישב בית-הדין הגדול; אך לפי זה, קשה להבין מדוע בכל תקופת יהושע והשופטים הקריבו מחוץ לירושלים – בעיקר במקדש שבשילה.
ע"פ רש"י, המקום הזה היה בהתחלה שילה, ואחר-כך ירושלים ; אך לפי זה, קשה להבין מדוע לאחר חורבן שילה, בתקופת שמואל הנביא ודוד המלך, הקריבו במקומות שונים. חז"ל קוראים לתקופה הזאת "תקופת היתר במות", אך התקופה הזאת לא נזכרה בתורה!
מעניין לראות שבהרבה תקופות המקום השתנה עד שנקבע כירושלים בלבד.
נראה לי, שכדי להבין את פשוטו של מקרא, אנחנו צריכים להבין אותו כפי שהבינו אותו האנשים שקיבלו את התורה; ובאותו זמן עדיין לא היה ידוע להם באיזו עיר יקימו את בית המקדש. כאשר הם שמעו את הביטוי "המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם", הם לא ידעו באיזה מקום מדובר; ויותר מזה: הם בכלל לא ידעו שמדובר דווקא במקום קבוע!
מהפסוקים בדברים יב אפשר להסיק רק, שצריך להיות מקום אחד שבו יש להקריב קרבנות לה'; המקום הזה לא חייב להיות קבוע, העיקר שלא יהיו שני מקומות שונים בבת-אחת.
ייתכן שהסיבה לכך היא, שהקרבת קרבנות מבטאת קרבה מיוחדת בין ה' לבין המקריבים, ה' כביכול נמצא ממש באותו מקום שבו מקריבים לו קרבנות; ואם מקריבים לו קרבנות בשני מקומות שונים, זה עלול לגרום לאנשים לחשוב שיש שני אלים שונים.
יהושע הקריב קרבנות באיזור שכם, כמו שכתוב (יהושע י ל-לה): "אז יבנה יהושׁע מזבח לה’ אלהי ישׂראל בהר עיבל. כאשׁר צוה משׁה עבד-ה’ את-בני ישׂראל ככתוב בספר תורת משׁה מזבח אבנים שׁלמות אשׁר לא-הניף עליהן ברזל ויעלו עליו עלות לה’ ויזבחו שׁלמים . ויכתב-שׁם על-האבנים את משׁנה תורת משׁה אשׁר כתב לפני בני ישׂראל. וכל-ישׂראל וזקניו ושׁטרים ושׁפטיו עמדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים נשׂאי ארון ברית-ה’ כגר כאזרח חציו אל-מול הר-גרזים והחציו אל-מול הר-עיבל כאשׁר צוה משׁה עבד-ה’ לברך את-העם ישׂראל בראשׁנה. ואחרי-כן קרא את-כל-דברי התורה הברכה והקללה ככל-הכתוב בספר התורה. לא-היה דבר מכל אשׁר-צוה משׁה אשׁר לא-קרא יהושׁע נגד כל-קהל ישׂראל והנשׁים והטף והגר ההלך בקרבם". כפי שניתן לראות בפסוקים, יהושע הקריב את הקרבנות במקום שבו שכן ארון ה' באותו זמן, כלומר הוא שמר על האיסור מדברים יב. לאחר מכן (יהושע יח א): "ויקהלו כל-עדת בני-ישׂראל שׁלה, וישׁכינו שׁם את-אהל מועד…": בני-ישראל הונהגו באותו זמן ע"י יהושע, שהיה בקשר עם ה', ולכן מסתבר שבנ"י השכינו את אוהל מועד בשילה במצוות ה'.
כל עוד ארון ה' היה בשילה, זה היה "המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם", והיה אסור להקריב קרבנות מחוץ לשילה. לכן, ביהושע כב, כשבני ראובן גד ומנשה בנו להם מזבח בעבר-הירדן-המזרחי, בני-ישראל נחרדו וכמעט עלו להילחם בהם; הם חששו, שבני 2.5 השבטים רוצים להקריב קרבנות מחוץ למקום שבו ה' שיכן את שמו, בניגוד לתורה.
בימי השופטים רואים שהקריבו במספר מקומות ולא רק במקום אחד.
בתחילת ספר שמואל מסופר על אלקנה (שמואל א א ג): "ועלה האישׁ ההוא מעירו מימים ימימה להשׁתחות ולזבח לה' צבאות בשׁלה, ושׁם שׁני בני-עלי חפני ופנחס כהנים לה'": אלקנה קיים את המצוה והביא את קרבנותיו לשילה, למקום שבו שכן ארון ברית ה'. בתקופה שאחרי מות שמואל, תקופת דוד, הקריבו קרבנות לפעמים במקום שבו ארון ה', ולפעמים במקום שבו ציווה נביא ה'.
שלמה בנה את בית הבחירה – בית המקדש בירושלים וקבע את המקום כמקום יחיד לעבודת ה'. לאחר ימי שלמה התפלגה ממלכת ישראל לשתי ממלכות – בית המקדש נשאר בממלכה הדרומית, וירבעם בן נבט – מייסד הממלכה הצפונית – אסר על נתיניו לעלות לשם. במשך הזמן הקימו בממלכה הצפונית מזבחות לשם ה', וה' התייחס אליהם בסלחנות למרות שהוקמו בניגוד לתורה, משום שנבנו לשם ה'.
בימי המלכים שאחרי שלמה, לא כל בני-ישראל הקפידו להקריב קרבנות "במקום אשר יבחר ה'". לא ברור מה בדיוק היתה הסיבה להיחלשות זו, אך הנביא בספר מלכים מותח ביקורת על כך ש"רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות". ולעומת זאת, הוא משבח את המלכים חזקיהו ויע"פ מסורת חז"ל, המלך יאשיהו החביא את ארון ברית ה' מתחת לבית-המקדש, בהר הבית, ושם הוא נמצא עד היום; בנוסף לכך, ע"פ חז"ל, שכינת ה' עדיין נמצאת שם.
בימי המלכים שאחרי שלמה, לא כל בני-ישראל הקפידו להקריב קרבנות "במקום אשר יבחר ה'". לא ברור מה בדיוק היתה הסיבה להיחלשות זו, אך הנביא בספר מלכים מותח ביקורת על כך ש"רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות". ולעומת זאת, הוא משבח את המלכים חזקיהו ויאשיהו, שהסירו את הבמות, וחידשו את המצוה לעבוד את ה' במקום הנבחר בלבד (בבית המקדש).
ע"פ מסורת חז"ל, המלך יאשיהו החביא את ארון ברית ה' מתחת לבית-המקדש, בהר הבית, ושם הוא נמצא עד היום; בנוסף לכך, ע"פ חז"ל, שכינת ה' עדיין נמצאת שם. לפי זה, גם בימינו, "המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם" הוא הר הבית, ורק שם מותר להקריב קרבנות.
נסיים בברכת שבת שלום ומבורך ובניית בית המקדש במהרה בימינו.
הרב רפאל מיכאלי הי"ו מאשדוד