פרשת אמור
כאשר עזרא הסופר עלה לארץ ישראל, בשובו מגלות בבל, נאמר (נחמיה ז,ו): "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא. וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד". הגמרא (ערכין לב,ב) מקשה: וכי עד אז לא חגגו את חג הסוכות?! "אפשר בא דוד ולא עשו סוכות; בא שלמה ולא עשו סוכות; עד שבא עזרא?!". הגמרא מפרשת את הפסוק במשמעות אחרת, ועדיין אין מקרא יוצא מידי פשוטו. מפרשי התנ"ך מסבירים שהכוונה היא שבעליית עזרא נחוג חג הסוכות בשמחה יתרה, "על אשר קיימו המצווה בתיקון רב" (מצודת דוד שם).
מדוע באמת לא נחוג חג הסוכות בתקופת דוד ושלמה בשמחה גדולה, ודווקא בעליית עזרא, שלא הייתה גאולה שלמה ועדיין היהודים נותרו כפופים לשלטון זר, חגגו את הסוכות מתוך שמחה גדולה? ההסבר טמון בהבנת מהותו של חג הסוכות. שלושת הרגלים מתחלקים למעשה לשניים – פסח וסוכות (חג השבועות הוא מעין 'עצרת' של חג הפסח). שניהם חלים בט"ו בחודש, ודומים בפרטים הלכתיים המלמדים זה על זה. ובכל-זאת יש ביניהם הבדל מהותי: פסח מייצג את עבודת הצדיקים, ואילו סוכות את עבודת בעלי התשובה.
חג הפסח מציין את הגירות של בני ישראל, וגר הוא "כקטן שנולד" (סוכה כב,א). הוא טהור וזך, אין בו פגמים וכתמים מהעבר, בבחינת צדיק. לעומת זה, חג הסוכות חל בתשרי, שעניינו "תשרי ותשבוק ותכפר על חובי עמך" (ויקרא רבה כט,ח). הוא בא בעקבות עבודת התשובה והכפרה של הימים הנוראים, ומציין את עבודת בעלי התשובה. לכן בחג הסוכות אנו רואים התחלקות של בני ישראל לארבעה סוגים, המיוצגים בארבעת המינים, מפני שבבעלי תשובה יש כמה וכמה דרגות. לעומת זה, בחג הפסח כולם עומדים בדרגה אחת – "היום הזה נהיית לעם". אך עבודת התשובה של סוכות מביאה שמחה גדולה ביותר, ולכן חג הסוכות מאופיין בשמחה גדולה, ורק בו תיקנו אנשי כנסת הגדולה את הנוסח "זמן שמחתנו". זו שמחה הנובעת מהניצחון על הרע ומהיציאה מחשיכה לאורה.
כאשר בני ישראל נכנסו לארץ בפעם הראשונה, בימי יהושע בן-נון, הם היו במדרגת צדיקים, לאחר שקיבלו עליהם את הברית בערבות מואב, "לעשות את כל דברי התורה הזאת". עכשיו, בימי עזרא, כשחזרו מגלות בבל, שבאה אחרי חורבן הבית הראשון, שאירע בעוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (יומא ט,ב) – עמדו במדריגת בעלי תשובה. לכן עכשיו חגגו את חג הסוכות בשמחה יתרה, וכפי שממשיל בתניא (פרק לו) שמחה זו לשמחתו הגדולה של בן המלך שחוזר ושב אל אביו אחרי שהיה בשביה. (תורת מנחם)
