פרשת 'חיי שרה'
עילוי הנשמה הגדול ביותר לנפטר
מסופר על רבנו החפץ חיים, כי פעם אחת נשאל על ידי קרובי משפחתה של אשה אחת שנקברה בעיר קלצק – האם ניתן להוציאה מקברה ולהעבירה לארץ ישראל, בחשבם כי שם – בארץ ישראל – תמצא נפשה מנוחה גדולה יותר וכך יעשו נחת רוח לנשמתה למעלה. החפץ חיים השיב, כי מכיון שהעתקת הקבר לארץ ישראל כרוכה בהוצאות מרובות, עדיף לתרום את הסכום הנ"ל [שחשבו להוציא] לטובת ישיבות הנמצאות במצוקה כלכלית. "כך – סיים החפץ חיים – תהא לנשמתה עליה גדולה ביותר שלא תזכה לה אף על ידי העתקת מקום הציון לארץ ישראל".
כאשר נשאל החפץ חיים על ידי תלמידיו: הרי אף אברהם אבינו הוציא הוצאות מרובות עבור קבורתה של שרה אמנו, ושילם לעפרון ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. השיב החפץ חיים: שכל זה היה לפני מתן תורה, אבל לאחר מתן תורה, תמיכה בלומדי התורה ואחזקת התורה חשובה אף יותר.
ואם מבקשים אנו לעמוד על גודל מעלתם ורוב שכרם של מחזיקי התורה, גם בזה היטיב החפץ חיים להבהיר את הנושא וכך אמר: הנה לעניין מעשה המנורה של בית המקדש, מצווה התורה: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה היא" וגו'. כלומר, המנורה צריכה להיות כולה עשויה גוש זהב אחד יַצוּק, מבלי כל חיבורים. רמז גדול יש בדבר – הסביר החפץ חיים – שכן המנורה מסמלת את חכמת התורה, כפי שלימדונו חז"ל (בבא בתרא כה, ב): אמר רבי יצחק, הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין, וסימניך: שולחן בצפון – ומנורה בדרום.
כלומר, המנורה שנמצאת בדרום מסמלת את חכמת התורה. מעתה – הסביר החפץ חיים – אם המנורה היא התורה,
הרי ש'ירכי' המנורה הם 'מחזיקי התורה' שבזכות תמיכתם הבלתי פוסקת ממשיך עולם התורה להתקיים ולהתבסס. בכך שהתורה מקפידה כי הירכיים יהיו מקשה אחת עם המנורה עצמה, היא בא ללמד כי מחזיקי התורה יהיו לעתיד לבוא "מקשה אחת" ובצוותא חדא עם בעלי התורה עצמם, אליהם מרמזים הפרחים של המנורה.
מסקנה: דרגת מחזיקי התורה – כדרגת בעלי התורה עצמם. מן הראוי שנחקוק הדברים בלוח ליבנו, שגם אדם העמל לפרנסתו, גם מי שלא זכה לעת עתה להיות מבעלי התורה בעצמו, גם מי שאינו מיושבי בית המדרש ואינו יכול לעשות ימים כלילות בד' אמות של הלכה, גם הוא יוכל לזכות לשבת בצוותא חדא – לעתיד לבוא – עם לומדי התורה, זאת על ידי שיחזיק בידם כאן בעולם הזה!
מעתה מובן וגם פשוט, כי אם מעוניינים בעילוי נשמה הגדול ביותר שיש לנפטר (יותר מפרסום שמו בעלונים השונים המתבדרים בבית המדרש, ויותר מרכישת עליה לתורה עבור נשמתו, ויותר מכל דבר אחר שניתן לעשות למענו) הרי זה על ידי תמיכה במוסדות התורה – בפרט של ארץ ישראל, שכן עניי עירך קודמים. ועל ידי זכות זו של אחזקת התורה, זוכים לברכה עד בלי די, כפי שמצאנו בזוהר הקדוש (פ' ויחי) שהסביר כי יעקב אבינו הקדים בברכותיו את זבולון ליששכר – אף שיששכר עסק בתורה – משום שזבולון הוציא פת מפיו ונתן לפיו של יששכר, ולכך הקדימו בברכות. מסיים הזהר כי מכאן למדים: שכל התומך בבעלי התורה, מקבל ברכות מלמעלה ומלמטה, ולא עוד אלא שזוכה לשני שולחנות – מה שאין זוכה אדם אחר: זוכה לעושר – שיתברך בזה העולם, וזוכה שיהיה לו חלק בעולם הבא"! שבת שלום ומבורך!
הרב ברוך צ'יקוושוילי שליט"א
