פרשת בראשית
חטא אדם הראשון והשלכותיו:
מתחילים אנו כעת את התורה הקדושה מחדש, וידועים דברי חז"ל כי אין בית מדרש בלא חידוש. אשר על כן ננסה במאמר הבא להבין קצת את חטא אדם הראשון והשלכותיו עד לימינו אנו.
הרמב"ם (מורה נבוכים חלק א' פרק ב') הביא קושיא שהקשה לו מאן דהו: הנה נראה כי הכוונה ביצירת האדם מתחילה היא שיהיה כמו הבהמות ללא שכל ותבונה, ובלא יכולת להבחין בין טוב לרע. ממילא איך ניתן להבין שלאחר החטא נפקחו עיניהם של אדם וחוה, ולפתע ניתנה בהם יכולת ההבדלה בין טוב לרע. הרי לפי זה יוצא שבמקום להיענש על מה שחטאו, הם יצאו נשכרים ומורווחים מהעניין. כמובן שהדברים טעונים בירור מעמיק.
אלא אומר הרמב"ם ששאלה זו מקורה בשטחיות ההבנה של השואל, אך לאחר התבוננות מעמיקה נראה כי התמונה היא אחרת לגמרי. וכך הם פני הדברים – ראשית השכל שנתן הקב"ה לאדם היה קיים ופועל מתחילת ברייתו, הואיל וזוהי שלמותו הסופית של האדם. שכן בלא השכל אין שום הבדל בינו לבין הבהמה. ועל זה נאמר "כי בצלם אלוהים ברא את האדם".
ההוכחה הפשוטה לכך היא, שהקב"ה ציווה את אדם הראשון להימנע מאכילת פירותיו של עץ הדעת, ולצוות שייך רק מי שהוא בר הבנה. אלא שהמבט שעמד לרשותו של אדם הראשון, דרכו היה בוחן ומנתח את הבריאה סביבו היה "אמת ושקר", הואיל וכל מהותו הייתה שכלית. דרך מבט זה על העולם אין מקום למשחקים, שכן אמת יש רק אחת וכל מה שאינו אמת הוא ממילא שקר. כך הוא לא ראה שום חיסרון באברי הגוף השונים על שלל פעולותיהם, שכן כמו שאין להתבייש ביד או ברגל, כך אין מקום להתבייש באיברי ההולדה, שכן הם כלי לעשות את רצון ה' במקום והזמן המתאימים לכך.
אולם לאחר שחטא והלך אחר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות הגוף, עונשו היה שנלקחה ממנו ההשגה השכלית, ויחד עמה נגוזה יכולת ההבחנה במושגים של אמת ושקר, ומכאן ואילך הוא היה מודד את העולם דרך מבט של טוב ורע, שזה כבר דבר התלוי בדעת בני אדם. לדוגמא לקניבל אין שום מצפון באכילת בני אדם, הוא אפילו עושה זאת בלב שלם, הואיל וזוהי סעודתו. אך לכבוש שטחים בעיניים קניבליות זהו פשע בל יכופר, שכן איזה היתר יש לך לנשל אנשים מאדמה אותה עיבדו ובה גידלו תוצרת במשך שנים.
אך לעומתו יטען בן העולם המערבי, כי לאכול אדם זו ברבריות שאין כדוגמתה, ואילו לכבוש אדמות במבט אסטרטגי אין לך עוצמה גדולה מזו. הרי לך שבמושגי טוב ורע יש כר נרחב לדעות ההפוכות לחלוטין זה מזה, כי הכל אינדיבידואלי. וכיון שמכאן ואילך השתנה מבטו של האדם על העולם, הרי שיש מקום להבין שצריך להצניע איברים מסוימים בגוף. הואיל ויכולת השפיטה שלו ירדה רמה כתוצאה מהחטא, וכעת הכול נתון למבחן ההגדרות של טוב ורע. כעת דברים שבתחילה היו אמת, נמצאים כעת תחת הקטגוריה של רע כפי המקובל. ולכן הם כיסו את מערומיהם מה שלא היה קודם החטא.
נמצנו למדים, כי החטא גרם להם הפסד בו הם ירדו ממעלה שכלית שהיא דרגה גבוהה, למעלה פחותה ממנה בהרבה, ואין כל מקום לקושיא.
ר' חיים מוואלוז'ין זצ"ל מרחיב את היריעה בעניין (נפש החיים שער א' פרק ו' הגהה ב') וכך הם תורף דבריו בקצרה: האדם מראשית ברייתו היה בעל בחירה, שכן זוהי כל מטרת הבריאה. אלא שכוחות הרע היו חיצוניים לו. הדבר נראה בבירור ממה שהנחש בא לפתותו מבחוץ. הניסיון שלו היה האם ללכת אחריו, אך הוא עצמו היה כלול רק מכוחות הקדושה. מה שקרה לאחר החטא שהוא הכניס את הרע לתוכו, וזה בא לידי ביטוי בג' היבטים: א) אין מעשה טוב מושלם ללא פניות שאינם טובות. ב) וכן להיפך אין מעשה רע מושלם שאין בו איזשהו צד או פניה טובה (לפי דמיון העושה). ג) אפילו האדם הצדיק ביותר אי אפשר שמעשיו יהיו בשלימות גמורה, הואיל ונוצר ערבוב מוחלט בין הטוב והרע בקרב האדם, כך שאי אפשר כלל להבחין האם זהו רצונו האמתי של האדם, או שמא זה עצת היצר.
וזה מסביר את עניין עץ הדעת טוב ורע, שהאכילה ממנו הכניסה את הרע לתוככי האדם, עד כי לא ניתן להבחין מהם מקורות רצון כזה או אחר. לכן גם החטא מתואר בצורה של אכילה שמזינה את כל פינות הגוף, הרי לך שחטא זה פגע בכל קומתו של אדם בראשון. ולכן הקב"ה אמר "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", אין הפירוש שזהו עונש או קללה, אלא מצב שנגרם באופן ישיר כתוצאה מהחטא. בו אין אפשרות להתנקות מלכלוך החטא, אילולי שיעברו את תהליך המוות.
זה גם כן מבאר את מה שאמר הקב"ה "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ולכאורה מה אכפת לקב"ה שיחיה האדם לעולם, הרי מחוק הטוב להיטיב. אלא הפירוש הוא שאם האדם יחיה לעולם כתוצאה מאכילת "עץ החיים", ממילא הוא לעולם לא יגיע לידי תיקון, כיון שהרע יהיה דבוק בו לעולם ללא יכולת להיפרד ממנו. לכן הקב"ה דווקא מתוקף חפצו ורצונו בטובת האדם, גירשו מגן עדן כדי שיגיע בסוף חייו למוות, ועל ידי זה יגיע לתיקונו השלם בהפרדת הרע ממנו.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
