פרשת האזינו
בשירת האזינו נאמר "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב – חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". הפסוק הזה מובן בפשטות – עם ישראל הוא החלק שבו בחר הקב"ה, ובני יעקב הם נחלתו החביבה. גם הקישור לפסוק הקודם מובן בפשטות. מוזכר שם חטא דור הפַּלָגָה, שנענש בפיזור ברחבי העולם: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם", ובכל-זאת הקב"ה לא השמידו, כדי להבטיח את קיומם של בני ישראל, שהם מבני שֵׁם: "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואולם רש"י מפרש כאן פירוש ארוך ומפורט: "לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת מהם. ומי הוא חלקו? עַמו. ומי הוא עמו? יעקב חבל נחלתו. והוא השלישי באבות, המשולש בג' זכויות, זכות אבי אביו, וזכות אביו וזכותו, הרי ג', כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים".
הפירוש הזה דורש הסבר: מנין לרש"י ש'חלק' הכוונה שעם ישראל "כבוש בין האומות ועתיד לצאת", ולא שהוא פשוט חלק מהקב"ה? ולמה פירש ש'חבל' זה עשוי משלושה גדילים ומעיד על שלוש זכויות? הדברים יובנו מתוך ההקשר הרחב בשירת האזינו. כל השירה הזאת היא "דברי תוכחה להעיד השמים והארץ, ותהא השירה להם לעֵד, שסופן לבגוד, ולא יזכרו הראשונות שעשה להם" (פירוש רש"י לב,יב). כלומר, יש כאן אזהרות מפני כפיות טובה הצפויה כלפי חסדי הקב"ה עם בני ישראל.
לכן אי-אפשר לפרש את הפסוק "יעקב חבל נחלתו" כשבח לעם ישראל, אלא כאחד החסדים שעשה לו הקב"ה. מכאן נגזרת משמעות אחרת לפסוק – שקיומם של האומות תלוי בבני ישראל. זוהי זכות האבות שנושאים עמם בני ישראל, שבזכותה הם מעניקים קיום לאומות העולם. אמנם עם ישראל הוא "עם לבדד ישכון" (בלק כג,ט), אבל זה קורה אחר-כך, לאחר שעם ישראל נהפך לעם כשהוא לעצמו. לכן רש"י מדייק: "שהיה חלקו כבוש ועתיד לצאת" – הקב"ה נתן קיום לאומות החוטאות מפני ש'חלקו' עדיין היה 'כבוש' בתוכן "ועתיד לצאת". אלא שגם בעודו 'כבוש' בין האומות עם ישראל מעוטר בשלוש זכויות: "זכות אבי אביו, וזכות אביו, וזכותו". לכן רש"י מפרש שה'חבל' רומז לקליעה של שלושה חבלים – "כחבל הזה שהוא עשוי בשלושה גדילים". זה מסביר את היחס המיוחד לחלקו של הקב"ה שהיה 'כבוש' בין הגויים, עוד קודם שקיבל את התורה.
במקביל לפירושו של רש"י, על-פי פשוטו של מקרא, תורת החסידות מסבירה את עומק הפנימיות של הפסוק הזה, כמבטא את שבחו הנעלה של עם ישראל. נמצא שיש כאן שני מסרים: יהודי צריך לדעת את מעלתו העצומה, כמי שיש בו נשמה קדושה שהיא חלק ממש מהקב"ה. ממנה הוא יכול לשאוב כוחות בלתי-מוגבלים, המעניקים לו יכולות רוחניות כבירות. ובה בעת יש כאן גם תוכחה: אל ליהודי לשכוח שסגולות אלה לא באו לו בזכות עצמו. כל המעלות האלה הן חסד אלוקי וטובה מופלאה שהרעיף עלינו הקב"ה. לכן יהודי נדרש לענווה, בבחינת "אנוכי עפר ואפר" (וירא יח,כז).
(תורת מנחם) באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
