פרשת בראשית
מי לא רוצה סוכריה!
האם ראיתם או שמעתם פעם על ילד או ילדה שצריך לשכנעם על מנת ליטול סוכריה המוצעת להם?
טרם אפרש שאלתי אספר לכם סיפור.
צמד סוחרים התגוררו להם באחת הערים הקטנות באירופה של פעם, וטרם צאתם לשוק רוכשים היו את סחורתם מן הסיטונאים ולאחר מכן מכרו אותן בדוכנם בשוק.
ביום מן הימים אמרו הסוחרים זה לזה למה לנו לרכוש הסחורה מן הסיטונאים ולפרנסם הלא רוכשים המה סחורתם מן היריד, אם כן ניסע אף אנו לשם ונרכוש בעצמנו סחורה לשנה שלימה.
אלא שמכשול אחד עמד בפניהם, שהסוחרים משלמים לסיטונאים מחיר מלא אולם בתשלומים רבים כך שכל תשלום איננו רב, לעומת זאת ביריד משלמים חצי מן המחיר אך במזומן, ולפיכך לו רצו לרכוש סחורתם מן היריד היה עליהם להשיג את המימון לשם כך שלא היה מעט כלל וכלל.
שינסו השניים מתניהם וניגשו לקרוביהם ולמכריהם כדי ללוות מהם את הסכום הנחשק לשם רכישת הסחורות, ולאחר מאמץ ויזע השיגו את מבוקשם, האחד לווה אלף רובלים שזהו סכום נאה בהחלט, השני שהתאמץ יותר הצליח לגייס עשרת אלפים רובלים הון עצום של ממש. התארגנו השניים לנסיעה אל היריד ומצאו את הסחורה המבוקשת, האחד רכש תמורת אלף רובלים והשני רכש סחורה עצומה תמורת עשרת אלפי רובלים, ולאחר מכן פנו שניהם לשוב לעירם עם סחורתם העצומה.
לפנות ערב לאחר נסיעה ארוכה ומתישה הגיעו לפונדק דרכים, חצרו המתה עגלות טעונות שאף הן מן היריד הגיעו.
נכנסו השניים אל הפונדק וביקשו חדרים ללינת הלילה, אמר להם האכסנאי "מצטער רבותיי לא נותר לי אלא חדר אחד, ועליכם נותר להחליט מי יזכה בו, והשני יתכבד וילון על מצע קש בחצר".
הסוחר שרכש סחורתו בעשרת אלפי רובל פתח פיו ואמר "אם כן החדר שלי הוא! הבאתי עמי עשר עגלות ועשיר אני פי עשר מחברי שהביא עמו עגלה אחת בלבד".
דבריו קוממו את חברו "דווקא כדבריך אני קודם לך", "הכיצד"? תמה הראשון, ענה לו השני "אילו רוכש היית את הסחורה בכספך, אולי היה הצדק אתך, אבל הרי לא אני ולא אתה קנינו מכספנו אלא לווינו והשתעבדנו, ובעצם אני חייב אלף ואתה עשרת אלפים, מי קודם אפוא למי"?
או אז הבין הראשון את טעותו המרה והסכים עם טענת חברו בלב שלם.
במה דברים אמורים, כותבת התורה בפרשתנו "ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה."
ומבאר רש"י על פסוק זה "לקחו בדברים ופיתהו ליכנס".
נשאלת השאלה, גן העדן לפני אדם הראשון והוא עוד זקוק לפיתוי על מנת להיכנס לשם? מי הוא הפתי אשר לא ירוץ אל התענוג הזה אשר אין לו כל משל ודמיון, והקדוש ברוך הוא זקוק לפתותו? הלא זה להבדיל כילד שלא זקוק לכל שכנוע כדי ליטול סוכריה המוצעת לו.
וביאור הדברים הוא, שהרי נאמר בתורה שהניחו ה' בגן עדן "לעבדה ולשמרה", ודרשו בזהר "לעבדה" בקיום מצוות עשה "ולשמרה" בקיום מצוות לא תעשה.
והדבר טעון ביאור כיצד אלו מעבדים ומשמרים את גן העדן הלא פועלים המה בקרבו של אדם בלבד?
אלא ללמדך כי גן העדן מקבל תוכנו רק על ידי קיום מצוות התורה, כלומר שבכך מעצב ובונה האדם את גן העדן האישי שלו.
והחידוש הוא שאף יציר כפיו של הקב"ה לא ידע משמעות גן העדן לעומקו, לפי שעדיין לא צווה על מצוות עשה ולא תעשה.
לפיכך זקוק היה הקב"ה לפתותו כדי להיכנס, משום שרק אחר שהשלים אדם תפקידו בקיום מצוות עשה ולא תעשה, או אז נגלה גן העדן במלוא הדרו, אולם לפני כן מקום ריק הוא שיש למלא אותו בתוכן זה.
גם החבר בסיפור הבין היטב את טיעונו של רעהו שרק אחרי שצבר האדם הון אישי ללא חוב ראוי הוא ללינה מכובדת בעלת תנאים מפנקים, לפי שרק כשעמל האדם ומשיג עמלו ביושר ראוי הוא לכל הטוב בעולם הזה ובעולם הבא. שבת שלום.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק