פרשת "יתרו"
דרושה מנהיגות מאחדת
לפני 3322 שנה התרחש מאורע היסטורי, חד-פעמי, שאיחד סביבו עם שלם, ושנצרב בתודעה של עם זה לנצח נצחים. הלא הוא האירוע הנשגב של "מתן תורה" על הר סיני, בו ניתנה התורה לעם ישראל מאת הקדוש ברוך הוא, באמצעות משה רבנו ע"ה, ועליו אנו נקרא בשבת זו פרשת יתרו.
על מציאות קיומה של האחדות הזו במעמד הר סיני, למדו חז"ל מתוך הכתובים עצמם. שכן כמעט בכל הפסוקים בתורה, כאשר מתייחסת התורה לעם כל-שהו, הדבר נעשה בלשון רבים. כך גם בנוגע לעם ישראל, ההתייחסות אליהם היא בלשון רבים: "ויסעו.. ויחנו.. ויבואו..". דווקא כאן, כאשר עם ישראל חונה למרגלות הר סיני, ועומד לקבל את התורה, מתאר זאת הכתוב באמרו: "ויחן שם ישראל כנגד ההר". הכתוב מתאר את חנייתם של עם ישראל למרגלות ההר בלשון יחיד – 'ויחן', ולא בלשון רבים – 'ויחנו'. על כך פירשו חכמים, כי עמידתם של ישראל הייתה: "כאיש אחד בלב אחד". רגע לפני קבלת התורה, הושוו כל עם ישראל, למגדול ועד קטן, וכולם התייצבו בתחתית ההר למטרה אחת – קבלת התורה מאת ה'.
אך כאן נשאלת השאלה, לכאורה מה החידוש הגדול באחדות זו, עד שהתורה טורחת להדגיש דווקא כאן שעם ישראל היו באחדות. הרי כבר בצאתם ממצריים, היו כל בני ישראל מאוחדים באחדות מלאה, כפי שהכתוב מתאר את יציאתם באמרו: "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים". הכתוב מתאר את עם ישראל כ"צבא", והרי צבא, מעצם הגדרתו, מבטא אחדות השורות. מה התחדש אפוא רגע לפני מתן תורה, שדווקא כאן מדגישה התורה את האחדות המיוחדת שאפיינה את עם ישראל באותו המעמד.
התשובה לשאלה זו, גם היא רמוזה בכתוב האמור לעיל. האחדות עליה מדובר כאן, היא לא אחדות פשוטה, אלא אחדות של "כאיש אחד בלב אחד". בכדי להבין את הייחודיות שבאחדות כזו, יש להקדים ולשאול: לכאורה יש כאן כפל לשון. לשם מה צריך לומר גם "כאיש אחד" וגם "בלב אחד", הרי מספיק לומר "בלב אחד" ונבין לבד שהם היו "כאיש אחד", שהרי בכלל מאתיים מנה?! אלא ככל הנראה, האמירה "כאיש אחד" באה לבטא רמה מסוימת באחדות, וההוספה "בלב אחד" מבטאת רמה נוספת וגבוה יותר באחדות ישראל, והדבר יובן באמצעות משל מאורח החיים של כל אחד מאיתנו.
קורה לעיתים, כי בחברה כלשהי, קיימת אחידות ביחס למטרות להן יש לשאוף ואותן יש להשיג, ויחד עם זאת יש גם מחלוקת ביחס לדרך בה יש ללכת על מנת להשיג מטרות אלו. כל אחד סבור, כי בידו המפתח והדרך הנכונה להשיג את המטרה הנכספת, וכי דרכו של השני לא זו בלבד שאינה מגשימה את המטרות הללו, אלא עוד זאת שהיא משיגה את המטרות ההפכיות. במקרה זה, המחלוקת היא רק על הדרך, אך אין מחלוקת על המטרות ועל האידיאל אותו יש להשיג. באופן אחר, תתכן גם מחלוקת בכיוון השני. לעיתים שני אנשים ילכו בפועל באותה הדרך, ויבצעו את אותן הפעולות, אך בלבו של כל אחד ישנה כוונה ומטרה אחרת. במקרה זה, אף ששני האנשים עושים את אותה הפעולה, הרי שכל אחד עושה זאת מהאינטרסים האישיים שלו, על מנת להשיג את מטרותיו האישיות.
לא באופן הראשון ולא באופן השני ניתן לומר שקיימת אחדות מלאה. באופן הראשון, אף שקיימת אחדות המטרה, אך למעשה בפועל יש הבדל בין אדם למשנהו בפעולותיהם להשגת מטרה זו. באופן השני, אף שקיימת אחדות ביחס למעשה בפועל, שכולם מקיימים את אותן הפעולות, אך המטרה והכוונה של כל אחד שונה מכוונתו של השני. בנקודה זו בדיוק, באה לידי ביטוי האחדות המיוחדת שאפיינה את עם ישראל לפני מתן תורה. האחדות של עם ישראל הייתה בבחינת "כאיש אחד" "בלב אחד". כאיש אחד – הוא כנגד המעשה בפועל, בו היו שווים כולם. בלב אחד – מבטא את הכוונה והרגש הלב, שגם בו השתוו כולם.
לפני כן, עם ישראל לא היה בדרגת אחדות כה גבוהה שהשתוו גם במעשה בפועל וגם ברגש שבלב. לכן כאשר יצאו ממצריים והגיעו אל הים ומצריים דולקים אחריהם, מספר המדרש שנוצרו ארבעה כיתות בעם ישראל על השאלה מה יש לעשות כדי להנצל. כת אחת אומרת "ניפול אל הים", ובלבד שלא נשתעבד שוב לפרעה. כת נוספת אומרת "נחזור למצריים". אחרת אמרה: "נעשה מלחמה כנגדן", ואחרונה אומרת "נצעק לה'" – כלומר נתפלל. נמצא כי על אף היותו של עם ישראל "צבא", עדיין היו בקרבו חילוקי דעות על הדרך בה יש ללכת בכדי להשיג את המטרה – להנצל ממצריים. אבל למרגלות הר סיני, לפני מתן תורה, היו כולם באחדות מלאה ומוחלטת. הן ביחס למעשה בפועל – "כאיש אחד" והן ביחס לכוונה ולרגש שבלב – "בלב אחד".
האחדות הזו של עם ישראל, לא הייתה דבר של מה בכך. היהודים הם עם מיוחד במינו. אצלנו, יותר מבכל עם אחר, לכל אחד ואחד דעה משלו. כל אחד משוכנע כי דווקא בידיו נמצאים המפתחות לפתרון כל הבעיות. אפילו על משה רבנו היו שקמו כנגד בחושבן כי רעיונותיהם ועצותיהם טובים משלו. רק כאשר עם ישראל עמד לקבל את התורה, פתאום הרגישו כל המוני היהודים שיש דבר גדול מדעותיהם ומרצונותיהם האישיים. התחושה שהם עומדים עתה לפני הדבר הגדול ביותר שבן-תמותה יכול לצפות לו, לזכות לראות את התגלות השכינה על הר-סיני, ולקבל מפי ה' תורה ומצוות גברה על כל ההבדלים ואיחדה את העם, עד שהוא נעשה כאיש אחד ממש.
לאחדות כזו אנו מצפים גם כיום. היום, יותר מתמיד, דרושה מנהיגות מאחדת. הסיבות האובייקטיביות למחלוקת הן שוליות למדי. מחלוקות רבות מבוססות על שקר ולשון-הרע, ואילו באחרות יש אולי גרעין קטן של בעיה אמיתית (שהייתה יכולה להיפתר על-נקלה, לו היה רצון כן לפתרה), וכל השאר אינו אלא ניפוח חסר ממשות. כל מי שיחשוב בכנות וביושר יגלה כי אין מניעה אמיתית לאחדות בתוכנו, וכי אין הדבר תלוי אלא ברצוננו. מה טבעי ונכון יותר משיתוף-פעולה ומאיחוד הכוחות והמעלות המיוחדות שיש לכל פרט ולכל קבוצה בעם-ישראל, לטובת העם כולו. כמה טוב היה יכול להיות לכולנו, לו יכולנו להתאחד, להבין זה את זה ולעזור זה לזה. כאשר נשכיל להיות "כולנו כאחד" בוודאי נזכה גם ל"ברכנו אבינו", עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
הרב ברוך ציקואשוילי הי"ו כפר חב"ד
