פרשת 'מטות מסעי'
למען כבודם, למען כבודנו!
רגע לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל, רגע לפני פטירת משה רבנו, מתחוללת דרמה. 2 שבטים, גד וראובן באים לפני משה רבנו כי הם מעוניינים להישאר בחו"ל. משה רבנו נחרד ומשיב להם בדברי תוכחה קשים. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?". ומזכיר להם את חטא המרגלים, שהקב"ה הענישם להישאר במדבר 40 שנה והם יכולים לגרום לעם ישראל להישאר בגולה ולא להיכנס לארץ.
אך בני גד וראובן לא חוזרים בהם."וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹאמְרוּ גִּדְרות צאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ…".
משה נותן להם מוסר ותוכחה קשה. גם כאשר בני גד וראובן נחושים בדרכם ובצדקתם, גם כאשר עומדים על שלהם ומשיבים למשה כי הם יעמדו לצד אחיהם בני ישראל במלחמה על כיבוש הארץ.
פרשה מעניינת הטעונה ביאור. מה מצאו בני גד וראובן בעבר הירדן, הרחק מארץ ישראל הקדושה על כלל זכויותיה – זכויות שהיו ברורות להם היטב, ועל אף הכל בחרו בדרך אשר בחרו?
מבארהגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל בספרו מכתב מאליהו (חלק ב): כי יסוד מוסד ביהדות, כי כל אדם נברא יש לו תפקיד מוגדר בעולם הזה. בתפקידו מחויב הוא להשתמש בכלים שניתנו לו מאת ה' לעליה וצמיחה רוחנית. יסוד זה יכול להתבטא אצל כל נברא בצורה אחרת, ובמקום אחר. בני גד וראובן ראו את עבר הירדן מקום הצמיחה הרוחנית שלהם. הם הבינו ששם יכולים הם לבטא את עצמם ועוצמתם הרוחנית. כאשר הגיעו למסקנה זו באו למשה שיאשר להם זאת. אך משה רבנו הבחין בשתי נקודות מרכזיות בהם נכשלו. א. כאשר הם הקדימו את ממונם לפני טפם (בנים) ("גדרות צאן נבנה (קודם) למקננו פה וערים לטפינו"). ב. בדברם כלל לא הזכירו את שם ה'. בכך ראה משה פגם מהותי במעשיהם. ועל 2 השגיאות החמורות יחד משיב להם משה."ויאמר אלהם משה… אם תחלצו לפני ה' למלחמה… ונכבשה הארץ לפני ה'… והייתם נקייםמה' ומישראל… והייתה הארץ הזאת לאחוזה לפני ה'…". ובהמשך "בנו לכם ערים לטפכם (ואחר כך) וגדרות לצאנכם". משה המנהיג מוכיח אותם ומנחה אותם בחזרה למסלול הנכון של החיים, בו הם נכשלו (גם כאשר כוונתם הייתה לשם שמים) כאשר סטו מעט מהדרך, בדרכם למשימה הנעלה. לאחר תוכחת משה הם שינו את גישתם ב -2 הנקודות שהזכרנו' כמופיע בתורה בהמשך.
ישנם פרשנים שהרחיקו לכת ומבארים את הסוגיה שבפנינו באור אחר. כי בני גד ובני ראובן היו כל כך קשורים בנפשם עם מורם ורבם הנערץ משה רבנו, עד כי הם קבלו את הגזירה על רבם משה כי ייקבר בחוצה לארץ כגזירה על עצמם, כאילו אמרו "לא נשאיר את רבנו לבד, אנחנו נישאר אתו בחוץ לארץ". עד כדי כך היו מוכנים למסור נפשם עבור משה רבנו, רבם.
המסקנה המעשית, לנו כעדה הגרוזינית, עדה מכובדת עם שורשים כבירים בת אלפי שנים בגלות המרה, בו עמדנו בגבורה, בזכות מסירות נפשם וגבורתם של גדולי העדה לאורך אלפי השנים בגלות. והשאלה הצועקת, מה אנחנו עושים למענם? האם באזכורם אחת לשנה (השכבה) בכך יצאנו ידי חובה? וודאי שלא! האם עשינו משהו למענם, להנצחת זכרם ופועלם? האם ילדינו, נכדינו יודעים סיפורים אודות גבורתם, מעשי הניסים בהם פעלו, אודות מסירות נפשם, חכמתם, אצילותם, צדקתם… כאשר חלקם נשרפו, הוגלו ללא חזרה, עונו במרתפי הק.ג.ב… ? ובזכותם הגענו עד הלום! עם כל מה שנעשה לאורך השנים בחומר הרב שאספתי ופרסמתי (חלקם עדיין לא התפרסם) (עלונים, ספרים על רבני העדה שהיה לי את הזכות בהקניית החומר בהם ואף הרבה מעבר לכך) ובחוברות צבעוניות "אוצרנו" שהוצאנו לאור ועוד, עדיין המלאכה רבה.
נזכור: כי אין הווה ועתיד ללא העבר. וגם בהווה הצעירים שבנו, לא מודעים לעברנו המפואר – מה שמשליך באופן ישיר על חיינו, כאשר אם איננו יודעים "להעריך" את אוצרנו אנו, כיצד נוכל שאחרים יעריכו אותנו?
אם כך נפעל, הרי שנתקן גם את העוול הנורא כלפי גדולי ומנהיגי העדה זצ"ל, וגם נֵרַאֶה אחרת בציבוריות הכללית שעדיין לא הכיר בנו ובאוצרות הרוחניות הכבירות בהם נתברכנו.
זה בידינו! למען כבודם, למען כבודנו!
נזכה לגאולה השלימה בב"א. שבת שלום!
הרב יצחק גאגולה הי"ו מרחובות
