פרשת 'צו'
המצוה, ההשקעה הבטוחה!
בשבת זו לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לקחו כל היהודים במצרים כבש בן שנה לצורך קרבן הפסח שיקריבו ערב הגאולה. המצרים, שעבדו לצאן, התעניינו בלקיחתו, והודיעו להם שהם מתכוננים לשחטו קרבן לה'. והיו המצרים כועסים וחמתם בערה בהם, אך ארע להם נס ולא עשו המצרים שום רעה. והיה לנס גלוי, יום זה היה יום י' בניסן שבת ואנו מציינים אותו, זוכרים אותו ומודים עליו בקריאת שם השבת: "שבת הגדול". מרן החיד"א זצ"ל הסביר שהיה כאן ניסיון גדול לבני ישראל. שהרי בני ישראל מלו את עצמם כדי שיוכלו לאכול קרבן הפסח, ובאותם הימים לקחו את השה וקשרו לכרעי המטה ובעת זו עלולים היו המצרים להרוג בהם באין מפריע, בהיותם כואבים ועם כל זאת לא נרתעו. נמצא שהיתה כאן מסירות נפש גדולה, ובזכות מעשה זה זכו לגאולה. ועל זה אומר הפסוק (יחזקאל טז, ז-ו) "רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי". שני דמים מוזכרים בפסוק א. דם מילה ודם פסח ובזכות דמים אלו זכו לחיים. קוראים נכבדים בואו וראו: עם ישראל היו סבורים שמסתכנים במה שהם מלים עצמם, החשש שייפלו ביד המצרים, אמרו חז"ל (שמות רבה טז, ג) "שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לומר לישראל לשחוט את הפסח, אמר לפניו רבונו של עולם, דבר זה איך יכולים לעשות, הרי הצאן אלוהיהם של מצרים הוא, ואם ישחטו לעיניהם הרי יסקלו אותם באבנים?!". אמר לו: חייך, אין ישראל יוצאים מכאן עד שישחטו הפסח לעיניהם, שאודיעם שאין אלוהיהם (של מצרים) כלום" עד כאן המדרש. ולמעשה, משום כך נגאלו ונפדו מיד מצרים! כך בכל העניינים: יש הסבורים שהם מקריבים מזמנם היקר ומפסידים מזמנם בענייני העולם הזה כדי להשתתף בתפילה בציבור, בשיעור תורה. ואינם יודעים כמה דינים המתיקו בכך, כמה גזירות ביטלו בכך, וכיצד נושעו ונפדו! אוי למי שרואה במצוות הגבלה וכפייה, ואינו יודע שהן פדות והצלה בעולם הזה ובעולם הבא!
ומעשה שהיה, יום אחד, לפני תפילת שחרית, פתח האדמו"ר משְטֵיפִינִטְש זצ"ל את דלת חדר תפילתו (אדמורי"ם רבים התפללו בחדר נפרד, בצד בית המדרש) ואמר לבני המניין: "צאו החוצה, וכשתראו נער יהודי עובר לפני בית הכנסת הכניסוהו פנימה!"
יצאו, והנה נער ותרנגול בידו. קראוהו שייכנס לבית הכנסת, ואמר: "איני יכול! אימי שלחה אותי אל השוחט, ומצפה לשובי. עליה למרוט את הנוצות, לנקות ולהכשיר ולבשל!"
אמרו: "אבל הרבי ציווה שתכנס!"
מחה: "איך אכנס למקום הקדוש, ותרנגול חי בידי! אין זה לכבוד בית הכנסת" ברם, חזקה עליהם פקודת הרבי. לא שעו למחאותיו, והכניסוהו לבית הכנסת בעל כרחו. שמרו עליו כל עת התפילה, שלא יחמוק ויצא.
בסוף התפילה נפתחה דלת חדרו של הרבי. יצא ואמר: "נו, יכולים אתם לשחרר!"
לא ידעו מדוע נצטוו לכלאו, ולא הבינו מדוע הגיע זמן שיחרורו.
רץ המשוחרר לבית השוחט, והנה מהומה בדרכו: שוטרים אוחזים בגוי שיכור שארב שם וסכין שלופה בידו, המתין ליהודי הראשון שיעבור…
חייו ניצלו בזכות כליאתו!
מעשה שהיה הוא, אבל לקח כה מאלף בו! לא זו בלבד שאותה שעה שחשבה כמאסר וכפייה הצילה את חייו. אלא שההצלה ארעה כש"נכלא" בבית הכנסת בשעת התפילה!
כך גם בני ישראל בליל יציאת מצרים, בו נצטוו: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר… ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (שמות יב, כג). ואם יצאו, יינגפו. אך לא הייתה זו סתם הכלאות בחדר האטום. (מי שזוכר…) היה זה לילה גדוש מצוות, של צליית הפסח ואכילתו על מצות ומרורים, במותניים חגורות ובמוכנות ליציאה וגאולה! הסתופפות כזו, בעשיית מצווה וקירבת אלקים, והתנתקות מהמשחיתים הסובבים בחוצות, היא המצילה ומביאה לגאולה!
נלמד את הלקח לקחי יציאת מצרים נצחיים הם ותקפים בכל ימות השנה, שעל כן נצטווינו לזכרם תמיד: תפילה בציבור, שיעור תורה, אמירת תהילים, אינם רק שעה של התעלות רוחנית ושל מצווה שעל ידם זוכים חלק לעולם הבא. אלא הן גם שעות שמצילות ממזיקים ומגינות מסָכַּנוֹת ואסונות, שלא יבואו. האדם סבור שהוא מקריב מזמנו בעוד שהוא זוכה בהן לישועות מופלגות, ואין השקעה טובה מהן!
שבת שלום ופסח כשר ושמח!
הרב יצחק מירילאשוילי הי"ו ירושלים
