פרשת אחרי מות
סימון אחרי מות
בפרשתינו מסופר שהקב"ה מצווה את משה רבינו שיאמר לאהרון אחיו "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", אסור להיכנס באופן תדיר אל קודש הקדשים אלא רק פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, ומספרת לנו התורה שהציווי הזה נאמר לאחר מותם של נדב ואביהוא שני בני אהרון. ונשאלת השאלה איזה קשר יש בין מותם של בני אהרון לבין הציווי על האיסור להיכנס לקודש.
רש"י עונה על כך ואומר: רבי אלעזר בן עזריה היה מביא על כך משל, משל לחולה שנכנס אצלו רופא אמר לו הרופא אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא רופא אחר ואמר לחולה אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב כדי שלא תמות כדרך שמת פלוני, יוצא שהרופא השני זרז אותו יותר מהרופא הראשון, וכך גם כאן הציווי שלא להיכנס לקודש נאמר לאחר מות שני בני אהרון וזאת כדי להזהיר על חומרת הדבר.
הרבי מליובאוויטש שואל על כך, למה דווקא בציווי הזה של איסור הכניסה אל הקודש היה צריך להמחיש לאהרון את גודל הסכנה בשונה מאיסורים אחרים שבהם לא הבאנו המחשה לאיסור, אלא התשובה היא בדיוק כמו שרש"י הביא את המשל, שאותו חולה רוצה לשתות צונן ולשכב בטחב כדי שירד לו החום, הוא עושה זאת כי בכך הוא חפץ, וכשמגיע הרופא הראשון ואמר לו אל תעשה כך הוא לא יקשיב לו כי הוא חושב שכך היא הדרך הטובה ביותר שירד לו החום ואז הוא יתרפא, עד שמגיע הרופא השני ואומר לו אל תעשה כך כי פלוני עשה כך והוא מת, יוצא שהרופא השני לא רק הזהיר אלא גם המחיש לו את הסיכון שיש בדבר וזה מה שיגרום לו לשנות את דעתו ולהקשיב לו, כך בדיוק גם אצלינו.
לאהרון הכהן היתה תשוקה בלתי רגילה להקב"ה והיא משכה אותו להיכנס לקודש הקודשים, והיה פה חשש גדול שלמרות שכתוב שאסור להיכנס אל הקודש אהרון הכהן לא יוכל להתאפק מלהיכנס לשם ולכן דווקא פה מזכירה התורה את מותם של שני בני אהרון כדי להמחיש את גודל הסכנה.
ההוראה אלינו הנלמדת מכאן היא, שעל כל יהודי לאמץ את התשוקה של אהרון ובניו לקדושה האלוקית, שהתשוקה שלהם היתה כל כך גדולה עד כדי מצב של 'כלות הנפש' – שהנשמה כל כך צמאה לאלוקות שהיא רוצה לצאת מהגוף הגשמי ולהידבק בהקב"ה, אם כי זה לא כל כך מסתדר עם העניין שלשמו יהודי הגיע לעולם שהוא צריך לעשות להקב"ה דירה פה למטה בעולם הזה הגשמי. ולכאורה זה תרתי דסתרי מצד אחד היהודי נדרש להיות כמו אהרון ובניו שהוא יוצא ממגבלות העולם ודבק באלוקות ומצד שני הרי מטרת ירידתו לעולם היא להיות פה למטה בעולם הזה ואז להופכו לקדושה, אלא אומר הרבי שכל עוד האדם מצוי בגדרי מציאותו זה באמת תרתי דסתרי אבל אם הוא מתמסר למשה רבינו שבדור שהוא הממוצע בינינו לבין הקב"ה הדבר אפשרי שהרי היהודי מבטל את רצונו שלו להקב"ה ויש כאן רק את רצון ה' והקב"ה נושא גם דברים שסותרים זה את זה ואחר כך בכוח ביטול זה גם היהודי יוכל להכיל את שני דברים אלו.
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי הי"ו מלוד
