עשרת ימי תשובה
אנו קרבים במהירות ליום הדין הגדול והנורא והשאלה היא, האם אנו מרגישים וחשים את יראת הדין, או שמא גם ראש השנה ויום הכיפורים יחלפו להם בלי שנרגיש את עוצמתם?
די אם נדמיין לעצמנו כי עברנו עבירת תנועה חמורה ואנו עלולים לקבל "שלילת רשיון" לתקופה מסויימת, מי מאתנו לא יחפש לו עורך דין המסוגל להמיר זאת בעונש על תנאי או בקנס כספי מסוים?
וכאן עלולה להיות שלילת רשיון, מסוג אחר לגמרי, ה' ירחם, כאן הלא ידונו אותנו על החיים ועל הבריאות, והפרנסה והנחת, והנה יש לנו איזו נינוחות ושאננות…
אילו מודעים היינו לחומרת המצב לא היינו שאננים כל כך. כדי להבין מה מונח על הכף ביום הדין, די להתסכל סביב, הן מבוססים אנו בדם, כל כך הרבה דמעות, כל כך הרבה יגון, שכול ויתמות, אסונות וכו'. אבל, "אין אדם נוקף [פוצע] אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" [חולין ז:] ומתי הכרזה זו? בראש השנה שעבר! מבוססים אנו ברפש מבחינה כלכלית כל כך הרבה מובטלים, מיתון עמוק, אנשים רעבים פיטורים צמצומים וכו'..
המדרש מספר שהבורא העמיד בפני איוב את הברירה: אמר לו הקב"ה: מה אתה רוצה, עניות או יסורין? אמר לו איוב: ריבון העולמים, מקבל אני כל היסורים שבעולם ולא עניות! כשארצה לשלם ואין בידי פרוטה לקנות מה אוכל? [שמות רבא לא-יב] כואב הלב ונצבט ומתי כל זה נגזר? בראש השנה שעבר.
אז איך נוכל להיות שאננים? איך לא נחוש להיחלץ ממצבנו, להימלט מדין קשה ולצאת למרחב, לשנה מאירה ושמחה, לחיים ושבע ושלום! מה נדרש מאתנו לעשות לשם כך? מפליא הדבר: הצדיק רבי ישראל מסלנט זצ"ל אמר שהעצה הבדוקה לזכייה בדין היא חרדת הדין! לדעת מה מונח על הכף: החיים והאושר שלנו ושל המשפחה ושל כל העם ואף כל העולם, ולבוא בחרדה, אבל אסור שתהיה מעושה, העמדת פנים! ה' בוחן לב וקורא מחשבות, חרדת האמת צריך שתתבטא בשני מישורים: בחרטה על העבר, וזאת עושים אנו באמירת הסליחות ובווידוים ובניסיון להשתפר, לשנות דרך ולצבור זכויות!
והמישור השני הוא קבלה לעתיד, שכל אחד ואחד יבחר לו לפחות "קבלה אחת" שיקבל על עצמו מעכשיו ויתמיד בה במסירות נפש, ולא לתת להרגל להקהות את חושיו.. קבלה אחת.. אבל יתמיד בכל כוחו, יש בכוחה לרוממו ולזכותו בדרגות שלא נוכל לשערן.
על שני אלו נשא הרב "חשבה לטובה" זצ"ל את משלו: מעשה בעגלון שהתנמנם ושמט את המושכות, נטלו הסוסים חירות לעצמם ושיקעו את העגלה בביצה. לפתע התעורר העגלון ונבעת, מיד קפץ ארצה ושקע בבוץ עד ברכיו אחז ברסן הסוסים, הצליף ומשך ודבר לא עזר, העגלה תקועה. עברו שם אנשים ואמרו: לשווא מאמציך! הבא מנוף מהישוב הסמוך, ורק הוא יחלץ את העגלה! שמע לקולם, הביא מנוף והעגלה חולצה בנקל. התפעל ואמר: הביטו וראו! סוסים אלו חייב אני להאכיל ולטפל בהם, ובעת מבחן אכזבוני, רק המנוף הושיעני! מה עשה? מכר את הסוסים וקנה מנוף, רתם אליו את העגלה, ישב בדוכן והצליף והעגלה לא נעה.. אמרו לו, אוי שוטה! המנוף מחלץ אבל רק הסוסים מוליכים, אף אנו אמר הרב: הוידוי והסליחות מחלצים משגיאות העבר, מהביצה בה שקענו, אבל עלינו להוכיח שאנו מתקדמים בדרך הטובה:בהוספת מצוות, ריבוי חסד ושיעורי תורה, וכך נזכה בסליחה ומחילה …אורה ושמחה.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
