פרשת וילך
חיזוק לקראת הימים הבעל"ט:
עוד רגע קט והנה מגיעים אנו ליום הדין הגדול והנורא, היום הנשגב "ראש השנה". יום בו מחד אנו סועדים את סעודות החג בשונה מיום הכיפורים, אך מאידך ביום זה נחרץ גורלו של כל אדם באשר הוא, לפי המידה בה התכונן לטוב או חלילה למוטב. כמו כן גורלן של מדינות, עמים, וכל הבריאה כולה נמצא על כף המאזניים, האם יתנהלו כרגיל או שמא תפקוד אותם איזושהי סופה או גל צונאמי שיהפכו אותה באחת לעיי חרבות וכבר היו דברים מעולם. האם בני עם זה יהיו בשלום עם שכניהם ועם שאר העמים, או ששלוותם תופר על ידי מלחמות עקובות מדם. כל הבריאה מצפה להכרעה על פי הנתונים הבלעדיים הנמצאים בידי בורא עולם.
לאחר חטא אדם הראשון פנה הקב"ה לאדם ושאל אותו איכה, כמובן שהשאלה לא הייתה בנוגע למיקומו הפיזי, שכן הכל גלוי וידוע לפניו. אלא הכוונה הייתה תראה להיכן הגעת. איך השלת מעליך במעשה קטן את הדרגות העצומות אליהם הגעת במתנת שמיים. ראה את הפער העצום בין קודם החטא לאחריו. הקטנת את קומתך הרוחנית לבלי היכר, והחשכת את העולמות כולם. ודומה כי שאלה זו מופנית גם כן אל כל אחד מאתנו, ומקבלת בימים אלו משנה תוקף.
הנה הגיע הזמן לערוך מאזן רוחני שנתי. האם הטבנו דרכינו והתקדמנו, או שמא ישנה נסיגה לאחור או התחפרות במקום ללא כל תזוזה. הרי כל עסק שמדשדש במקום ולא מתפתח במשך שנה שלמה, יש לשקול את הצעדים לגביו ולעיתים אף לסוגרו. כיון שהוא אמור להיות רווחי ולא להישאר סתם על המפה ככרטיס ביקור. ממילא בענייננו קיבלנו שנת חיים ויש לבחון היטב האם הועלנו או חלילה פגמנו.
לא לחינם נתנו לנו את ימי אלול ועשרת ימי תשובה, עד להושענא רבה בו אומרים "הושע נא' " גימטריא של 51 ימי רחמים וסליחות. ימים בהם ישנה סייעתא דשמיא אדירה, שלא ניתן לשער ולתאר מה ניתן לחולל בזמן זה. אלא שכאן היצר הרע המלך הזקן והכסיל, נכנס לפעולה ולא מוכן לשלב ידיים. אם רואה האדם כי יש לו הפרעות ומניעות ברוחניות, יבין כי יש אחראי לכך שזהותו ברורה לכל.
מעלתם של ימים אלו נגזרת משהותו של המלך בשדה, ביטוי לנגישותו לכלל העם בעת זו, מה שבמשך ימות השנה לא מצוי ומקובל. מה שקורה שרבים המודעים לכך רוצים לעלות על הגל ולחולל שינוי אמתי, אך לרוב זה נשאר בתיאוריה ולא יוצא לפועל. כי מרוב הרצון מנסים ללכת על כל הקופה, מה שגורם לאובדן שליטה גמור ולניפוץ אשליות טוטאלי.
לכן ננסה לעמוד כאן על כמה נקודות בס"ד שאיתם נוכל לצעוד וליצור סדר לעצמנו:
א- תפילה – בראש ובראשונה יש להתפלל על כך מעומק הלב. הפס' אומר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". ולמדנו מבית מדרשו של ר' ישראל סלנטר זצ"ל שמה שמבקשים על רוחניות נענים. וכיון שיש נכונות פנימית ואמתית לשינוי, ה' יסייע בעדנו להתקדם.
ב- להתנהל בחכמה – ישנו רצון שנובע מהתלהבות לבלוע את הכל וללכת על כל הקופה. אך זו טעות כי זה לא מציאותי. לכן חשוב לעבוד שלב שלב, וכמו שהר' שך זצ"ל היה אומר לתלמידיו לקבל קבלה כמו ברכת המזון מתוך הסידור. אך מי שבכל אופן מעוניין להתחיל עם נושא בו הוא נכשל רבות, אפשר לנתח אותו לנתחים, ולהתחיל עם שינוי של החלקים שיותר קל לעמוד בהם. ועם הזמן ולפי היכולת, אפשר להרחיב את הקבלה ולכבוש עוד שטחים, עד להכרעת המערכה כולה. אך שוב כבמלחמה לעבוד עם אסטרטגיה ברורה.
ג- לשמוח בכל הישג – כמי שחיים בעולם בו הסגידה לחיצוניות גדלה והולכת, קשה לשמוח בצעד קטן כיון שהוא לא ניכר כל כך. מה גם שאור הזרקורים לא מופנה אליו, כיון שמדובר בטיפוח אישי פנימי. אך כאן נצטט את המשפט המפורסם של האדם הראשון שדרך על הירח: "צעד קטן לאדם צעד גדול לאנושות". ובתרגום לעבודת ה' – כל התקדמות ולו הקטנה ביותר פירושה גילוי נוסף של כבוד ה' בבריאה כולה, ותועלת אדירה נגרמת מכך לעולם כולו גם אם איננו מרגישים זאת. איזה נחת רוח עצומה נגרמת מכך לאבא שבשמיים. ובפרט בדורנו דור יתום, בו נגמרו כל האידיאולוגיות למיניהם, והכל עובד על בסיס סחף התאווה ופורקן היצרים. זאת ועוד, כל מלחמה בנויה ממערכות רבות וכל אחת מקרבת אותנו לגאולת הנפש וליציאתה ממצרי היצר. וכמו שאמר האר"י הקדוש לבחיר תלמידיו ר' חיים ויטאל שבדורנו בשונה מדורות קודמים, כל מעשה ולו הקטן ביותר נחשב לעצום בשמיים. העידוד הלז חשוב לכולנו כי חיינו בנויים על סיפוקים, וברגע שהאדם יודע למנף את ההצלחות שלו, הוא חש סיפוק וזה מעצים את הרצון להתעלות ולהתמודד הלאה. וכמו שאמר פעם אדם חכם "מי שיש לו למה, ידע להתמודד עם כל איך".
ד- לייחד זמן להתבוננות יומית – אין לך אושר גדול משעות השקט והשלווה בהם האדם עם עצמו, חיינו יכולים להשתפר לבלי היכר כתוצאה מכך. אמנם בצורת החיים הסוערת והצפופה שלנו הדבר קשה, אך אם נרגיל את עצמנו לעשר דקות שקטות עם עצמנו ביום, האדם יחוש חיבור פנימי לעצמו בלי להיבהל מלהיות עם עצמו, ואט אט הוא יראה תהליך של צמיחה איטית אמנם אך אמתית ומעמיקה, כזו שבאמת תשפיע ותשנה מצב. הרב וולבה זצ"ל היה דוחף את תלמידיו להיות עם עצמם מה שנקרא להתבודד (זו לא המצאה ברסלבאית, כבר רמח"ל מדבר על כך במסילה שלו). ופעמים רבות היו תלמידיו חוזרים מן היער לאחר זמן קצר. והוא הרגיע אותם כי אין להם ממה לפחד הרי לא מדובר במקום מסוכן, אך הפחד שהם מרגישים הוא מהפגישה המטלטלת של האדם עם עצמו. ולכן העולם ברובו מפחד להיות לבד. אבל זה לא מפחיד, צריך רק לשבור את המחסום הראשוני, ומכאן הדרך מתקצרת ומתעצמת. שווה בדיקה!
שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה לכולם.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
