פרשת וארא
בסוף הפרשה הקודמת זעק משה רבנו אל ה' "למה הרעותה לעם הזה!". על כך באה התשובה בתחילת פרשתנו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי הוי' לא נודעתי להם". מפרש המדרש, שהקב"ה ענה למשה כי האבות עברו ניסיונות רבים ואף-על-פי-כן לא הקשו קושיות. לכאורה, סיפור זה אינו לשבחו של משה רבנו. הדבר מעורר שאלה כפולה: א) מדוע באמת שאל משה רבנו קושיות על הנהגתו של הקב"ה, והלוא ידוע שדרגתו הרוחנית הייתה גבוהה משל האבות? ב) התורה נמנעת מלדבר אפילו בגנותה של בהמה, וכל-שכן ביהודי, ובמובחר שבעם-ישראל, משה רבנו; מדוע מספרת אפוא התורה דבר זה?
ההבדל בין האבות למשה רבנו הוא, שעבודת האבות הייתה בעיקר בקו המידות: אברהם – איש החסד והאהבה; יצחק – איש היראה והגבורה; יעקב – קו התפארת והרחמים. לעומתם, משה רבנו עניינו חכמה, ולכן ניתנה על-ידו התורה, שהיא חכמתו של הקב"ה. המידות יש בהן טבע ההכנעה וקבלת-העול, ואילו השכל שואף להבין כל דבר. המידות יכולות לחיות בשלום גם נוכח שאלות וקושיות, אולם השכל רוצה להבין, וכאשר אינו מבין – הדבר מפריע לו בעבודתו.
לכן האבות לא שאלו קושיות, משום שעניינם היה מידות, והמידות אינן תובעות תשובות לכל שאלה. אולם משה רבנו, חכמה דקדושה, תובע הסבר ותשובה לשאלה "למה הרעותה", כי מצד מדרגת החכמה נדרש לתת הסבר לזעקה זו. על כך משיב הקב"ה למשה רבנו: אמת שמצד מדרגת החכמה נדרשת תשובה, אבל כשעומדים לקראת ההתגלות הגדולה של שם הוי' במתן-התורה, צריכה גם מדרגת החכמה לאמץ את תכונת ההתבטלות וקבלת-העול של המידות ולא להקשות קושיות. כל עוד הגילוי האלוקי הוא גילוי מצומצם, יש מקום להבדלים בין המידות לבין החכמה, אולם כאשר שם הוי' מתגלה, צריכה גם החכמה להתבטל ולעמוד בהכנעה ובקבלת-עול, כמו המידות.
התורה מספרת זאת כדי ללמד הוראה לכל יהודי, שנדרש חיבור בין עבודת המידות לעבודת השכל. בעם-ישראל יש "ראשיכם שבטיכם", בעלי מדרגה גבוהה, ויש "חוטב עציך ושואב מימיך", בעלי מדרגה נחותה. כל אחת משתי הקבוצות הללו נדרשת להתחבר עם הקבוצה השנייה. בעלי המדרגה הגבוהה חייבים לרדת גם אל היהודים הפשוטים, ללמדם ולפעול עמם, והיהודים הפשוטים נדרשים לעלות למעלה, לדרגתם של הראשים. עליהם ללמוד תורה, הן תורת הנגלה הן פנימיות התורה, ולקיים מצוות בהידור. הכוח לחבר את שני הקצוות ניתן למשה רבנו, וחיבור זה יביא במהרה בימינו את הגאולה על-ידי משיח-צדקנו. (לקוטי שיחות)
