פרשת מקץ
יש כמה וכמה מצוות הקשורות בהדלקת נרות – נרות המקדש, נרות שבת ועוד. אולם בכל המצוות הללו, הדלקת הנרות אינה אלא אמצעי להשגת מטרה אחרת: מטרת נרות המקדש היא שיאירו ויהיו "עדות לכל באי-עולם שהשכינה שורה בישראל". כמו-כן נרות שבת נועדו להפיץ אור בבית, לצורך "שלום בית". אולם נרות חנוכה לא נועדו להשיג מטרות נוספות, אלא המצווה היא בעצם הדלקתם. אמנם הגמרא אומרת שנרות חנוכה נועדו ל'פרסומי ניסא' [=פרסום הנס], אך אין לומר שזו תכליתם ומטרתם, אלא שמלבד תכליתם העיקרית יש בהם עניין נוסף, שהם מפרסמים את נס חנוכה. הראיה לכך היא, שגם כשאין 'פרסומי ניסא' כלל, מקיימים את מצוות הדלקת נרות חנוכה ומברכים עליהם ברכה, בשם ובמלכות.
עניין זה בנרות החנוכה קשור במהות מסירות-נפשם של החשמונאים, שהביאה את נס חנוכה. מלחמת היוונים לא כוונה כנגד התורה כשהיא לעצמה, אלא מטרתם הייתה "להשכיחם תורתך" – היותה של התורה תורת ה', שלמעלה משכל אנוש. כמו-כן במאבקם נגד המצוות נלחמו בעיקר כנגד המצוות העל-שכליות – "להעבירם מחוקי רצונך". היוונים הסכימו לקבל את המושג תורה, כמקור של שכל וחכמה. כמו-כן היו מוכנים לקבל את הרעיון שבני-אדם מקיימים מצוות, שנועדו להביא תועלת המובנת בשכל האדם. הם התנגדו לתורה שלמעלה מהשכל, ושללו את המצוות העל-שכליות. הם אפילו היו מוכנים לקבל שיש ציוויים שאנחנו איננו מבינים, אבל בדרגה עליונה של שכל יש להן טעם. הם התנגדו לקיום המצוות כ"חוקי רצונך" – ציוויים שאין מאחוריהם טעם והיגיון, אלא "רצונך" בלבד.
הביטוי למגמתם זו של היוונים היה בכך שטימאו את כל השמנים. מושגי הטהרה והטומאה אינם שכליים, שכן השכל אינו יכול להבין במה שונה שמן טהור משמן טמא. לכן טימאו היוונים את השמנים, כדי לפגוע בנקודת הטהרה וההתבטלות של יהודים אל הקב"ה. גם תגובתם של בני-ישראל על גזרות היוונים הייתה על-שכלית. הם יצאו למלחמה שלא היה לה סיכוי בדרך הטבע (חלשים נגד גיבורים וכו'), במסירות-נפש שלמעלה מהשכל.
נס פך השמן ביטא את הנקודה הזאת – הקשר של יהודים עם הקב"ה שלמעלה מהשכל וההיגיון. באמצעות הנס הזה הראה הקב"ה את "חיבתן של ישראל", חיבה שאף היא למעלה ממגבלות השכל. לכן נרות חנוכה אינם אמצעי להשגת מטרה אחרת, אלא תכליתם היא בעצם הדלקתם. הם מורים על הקשר של יהודים עם הקב"ה, קשר שלא נועד להשגת מטרה כלשהי, אלא הוא-עצמו התכלית והמטרה. יהודים קשורים עם הקב"ה כדבר אחד, וכשם שהקב"ה עצמו למעלה מכל מגבלה, כך גם הקשר של יהודים עמו הוא למעלה מכל מידה והגבלה. (לקוטי שיחות)
