פרשת "ויקהל פקודי"
"ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" [לה-ל]
החכמה אינה מבטיחה עמידה בנסיונות
שמו של בצלאל מוזכר באופן מלא, כאשר התורה מזכירה את שמו היא טורחת להזכיר גם את שם אביו ושם סבו, ויחוס זה מוזכר שלוש פעמים.
בתורה נכתבים הדברים בדרך כלל בקיצור מוחלט, ואם ישנה חזרה על אותו תיאור מספר פעמים ודאי שיש טעם בדבר.
כאשר התורה מציינת את משימתו של בצלאל, היא חוזרת ומדגישה כי למשימה נעלה זו נדרשת מידה מופלגת של חכמה: "וימלא אותו.. בחכמה בתבונה ובדעת". את הסיבה לכך שלמלאכתו של בצלאל נדרש לא כשרון אומנותי אלא בעיקר ידיעה רחבה בתורה, בניגלותיה ובנסתרותיה. מבאר "המשך חכמה": בכל כלי שעשה, בכל קרש, הכניס כוונות מיוחדות וסודות עליונים, דברים שבשר ודם אינו מסוגל להבינם ללא סיוע מן השמים. בצלאל זכה, איפה, לחכמה העליונה, אמנם דווקא כאן יכול להגיע גם המכשול הגדול, דווקא חכמה במידה כזו גדושה יכולה להפוך לרועץ. החסיד יעב"ץ, שהיה ממגורשי ספרד, אמר שדווקא אותם אלו שהגיעו לדרגות גבוהות בדרך החקירה הפילוסופית, דווקא הם היו אלו שחכמתם לא עמדה להם ולא עמדה במבחן המציאות כשנדרשו לבחור בן המוות לבין הדת הנוצרית. היא הנותנת: אותה חכמה שהיתה צריכה להוכיח להם בדרך הקלה ולהיות להם לכלי עזר בהחלטתם בין אלוקים לכפירה, לא עמדה להם בשעת מבחן, הם בחרו בדרך השניה הנוחה להם, כפירה, ונימוקם עימם: כאן לא מדובר בעבודה זרה ואין זה אחד מן הדברים שעליהם נאמר "יהרג ואל יעבור". ולעומתם, דווקא פשוטי העם, אותם אנשים שלא השכילו לקנות את החכמה "החיצונית", אותם אנשים פשוטי העם שחיו באמונה פשוטה ותמימה, הם ידעו לעמוד במבחן, הם הוכיחו בכל עת במה חפץ ה' שהם יבחרו, הם קיימו את המאמר: "ובחרת בחיים" חיים האמיתיים, החיים שלאחר המוות, החיים הנצחיים. הם אפילו לא התלבטו, הם ראו זאת כדבר טבעי, הם הבינו שאבותינו מסרו נפשם על קידוש ה' והם ממשיכי דרכם. מכאן מתבקשת המסקנה הפשוטה, שדווקא אדם שעולה במעלות התורה, אף אם זו חכמה אלוקית, הוא חייב שמירה מעולה, הוא חייב הגנה. חכמתו אינה יכולה לעמוד תמיד כחומה בצורה מול תעתועי היצר, אותה חכמה המלמדת אותו את רזי הבריאה חייבת ללמד אותו את גבולותיה, את התחום שבו השכל הישר לא תמיד שופט באופן האמיתי, דווקא כאן הוא חייב להפעיל את שיקול הדעת של רצון הבורא מול ההגיון. בצלאל נבחר להיות כלי חכמה, לתבונה ולדעת, משום שהוא הביא עימו "מטען" שאיפשר לו להתמודד עם הפיתוי הזה. אבותיו הורישו לו את הכלים שבעזרתם יוכל לזכור גם בהיותו החכם מכל אדם, שלחכמה זו ישנם גבולות. כלים אלו קיבל מסבו, חור שכידוע נהרג על קידוש השם במעשה העגל. חור קנה את עולמו "במסירות נפש". מי שזכה להגיע למידה זו, קיים בשלמות את מאמר התנא: "בטל רצונך מפני רצונו" [אבות ב-ד]. הוא מובטח ששום נגיעה אישית לא תחדור לשכלו, ששכלו לא יטעה אותו, והוא לא יתפתה לחרוג מעבר למה שמותר. רק מי שמוכן לבטל מראש את כל האינטרסים האישיים, את כל רצונותיו ואת כל גופו מפני רצון ה', הוא האדם שגם החכמה לא תעביר אותו על דעתו. ולכן מדגיש הפסוק, מי היו אבותיו של בצלאל? חור, הוא זה שלבדו היחיד מששים ריבוא, שבמסירות נפש עילאית התייצב מול ההמון הפרוע שדרש לעשות את עגל הזהב ושילם על כך בחייו, וגם הוא, ירש את המידה הזאת מאבותיו: שבט יהודה, הם היון אלו שלא נרתעו וקפצו לים סוף, כשבראשם נחשון בן עמינדב, עד שהגיעו "מים עד נפש" פשוטו כמשמעו, ומכאן זה נכדם בצלאל להיות הנבחר לקבל מה' חכמה, תבונה ודעת. וזה הסיבה שהתורה מזכירה את כל השושלת בין אורי בן חור למטה יהודה. ומכאן המסקנה המתבקשת: גם אנו צריכים להוריש לבנינו מידות של מסירות הנפש, יראת שמים, כדי שיהיה להם מקור לינוק ממנו, האדם בכוחות עצמו, כאשר אין לפניו דמויות שיעמדו לנגד עיניו יקשה עליו לנצח את יצרו, כפי שראינו אצל יוסף שכדי להינצל מן החטא נאלץ להביא דיוקנו של אביו.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
