פרשת נשא
פרשת נשא מפרטת את דינה של אישה סוטה, שנטתה מדרכי הצניעות. הבעל-שם-טוב מחיל את כל הפרשה הזאת על חייו הרוחניים של האדם. 'אישה' מייצגת את הגוף, ו'סוטה' משולה למצב שהגוף שוקע בחומריות ונוטה מדרך הישר. הפרטים של דיני סוטה רומזים לדרך התיקון במצב רוחני כזה. ראשית לכול יש לקיים "והביא… אל הכוהן". על האדם לפנות אל החכמים, 'רופאי הנפשות', כדי למצוא פתרון למצב. הכוהן לוקח "מים קדושים", הרומזים לדברי תורה, ושם אותם "בכלי חרס", פרט הרומז לצורך להלביש את דברי התורה ב'כלי' שייתפס במושגיו של האדם ויעורר את ליבו.
אך אם הדברים אינם נשמעים ואינם נקלטים, והגוף עומד בחומריותו? העצה לכך – "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן ייקח הכוהן ונתן אל המים". מה עניינו של העפר, ומדוע הוא צריך להילקח מקרקע המשכן דווקא? העפר מסמל תחושת התבטלות, בבחינת "ונפשי כעפר לכול תהיה". כדי שאור התורה יחדור לתוך חומריות הגוף נדרשת תחושת התבטלות ושפלות, שהיא הפותחת את השער להשפעת האור האלוקי.
'עפר המשכן' מסמל התבטלות ושפלות שיש בהן נשיאת הפכים. תחושת שפלות והתבטלות סותרת לכאורה את ההכרה במעלות האישיות. מי שמרגיש עצמו שפָל ובטל אמור לכאורה להרגיש שאין לו שום ערך ושום יכולות. לעומת זה, אם הוא מכיר במעלותיו ובכישוריו המיוחדים, אין הוא יכול להרגיש שפלות והתבטלות אמיתית. זה המיוחד במשכן ובמקדש, שבהם היה חיבור בין הגבול לבלי-גבול, דבר שמצא את ביטויו במאמר חז"ל "מקום הארון אינו מן המידה". הארון היה מדוד ומוגבל, ועם זה לא תפס מקום, כאילו הוא למעלה מגדרי מקום.
"העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" רומז לחיבור בין שני הדברים. האדם נדרש להכיר במעלותיו ובכישוריו, ולנצל אותם במידה המלאה, ובה-בעת עליו להרגיש שפלות והתבטלות בתכלית. נשיאת הפכים זו מצאנו אצל משה רבנו, שידע כי הוא שקיבל את התורה מסיני וכי דווקא הוא מדבר "פה אל פה" עם הקב"ה, ועם זה הרגיש את עצמו "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". דווקא השילוב בין שתי התנועות הנפשיות האלה – התבטלות גמורה מזה והכרת המעלות והיכולות מזה – היא שמאפשרת לאדם לברר ולזכך את גופו החומרי, ולרתום את כל הכישורים והתכונות שיש לו כדי למלא את רצון ה'. כך הוא עובד את עבודתו, עד שהוא מגיע להתעלות הגדולה ביותר, שהיא הגאולה האמיתית והשלמה ותחיית המתים, שגם בה יש חיבור ההפכים – בגוף הגשמי והמוגבל מורגשת מציאותו של הבורא, המאציל העליון. (תורת מנחם)
