פרשת ויקרא
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד"
בשעה שנשלם בנין המשכן הוקם במקומו ושרתה בו שכינה, קרא הקב"ה למשה ואמר לו שיכנס לפנים כי רצה לדבר עימו, ואמרו חז"ל: צא ולמד משה אבי החכמה שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו ניסים על ידו ועל לשמי מרום והוריד תורה ונתעסק במשכן ואף על פי כן לא נכנס לפנים עד שקרא לו ה'.
משל לשתי שכנות אחת חכמה אחת פחות, כשיורדת החכמה לשכנתה ומוצאת את דלת ביתה פתוחה היא אינה נכנסת אלא מקישה בדלת ולאחר שמקבלת רשות נכנסת ושואלת בשלום בעלת הבית ורק אז מבקשת את החפץ שצריכה. לעומת זאת הטיפשה אפילו כשרואה את הדלת סגורה פותחת ונכנסת מיד ושואלת את בעלת הבית אם היא יכולה לשאול ממנה כלי.
מדברי המדרש שלפנינו אפשר ללמוד דוגמא מאלפת שאף על פי שכל התכלית של הקמת המשכן הייתה כדי לדבר עם משה, לא היה זוכה משה רבנו ע"ה עם כל גדלותו וקדושתו לדבר עם הקב"ה אם היה פורץ לפני ולפנים ללא קבלת רשות משום שהיה מתגלה שיש לו חוסר דרך ארץ חלילה.
אדם שחסר לו דרך ארץ לא יכול להיכנס למקום קדוש. מי שיש בידו תורה ואין בידו דרך ארץ אין תורתו כלום, ומי שיש בידו דרך ארץ בלא תורה הוא טוב ממנו ונחשב לו כאילו יש בו תורה.
מצינו במדרש שרבי ינאי הזמין אדם אחד נכבד לביתו והאכילו והשקהו מפני שחשב שיש בו תורה והוא תלמיד חכם. לאחר הסעודה בדק אותו רבי ינאי אם הוא יודע מקרא או משנה ומצא שאינו יודע כלום. אמר לו רבי ינאי 'אכל כלב על שולחנו של ינאי', אחר מכן שאל אותו: איזו זכות יש לך שבזכותה אכלת על שולחני? אמר לו האורח: מימי לא שמעתי דבר רע שהיה אומר אחד על חברו והלכתי להיות רכיל, וכשראיתי שנים מתקוטטים הייתי עושה שלום ביניהם. כשראה רבי ינאי שיש לו דרך ארץ אמר לו כל דרך הארץ הזאת נמצאת בך ואני קראתי כלב – מחל לי, אתה שווה לי הרבה יותר. נמצאנו למדים שאף על פי שאותו אורח לא היה יודע כלום מהתורה והיה ראוי לקרותו כלב מכל מקום כיון שמצא בו רבי ינאי שיש בו דרך ארץ אמר לו אתה שווה לי הרבה.
באר הרב 'קול ששון' מדוע יש להקדים דרך ארץ לתורה על פי משל לנר דולק שצריך פמוטים כדי להעמיד את הנר כראוי וללא הפמוטים הנר עלול ליפול. המידות הטובות ודרך הארץ הם הפמוטים והתורה והחכמה הם השמן והאורה ובאמצעות שניהם הנר דולק, אך צריך להקדים את דרך הארץ לתורה.
כתב הרב חיים שמואלביץ, התבונן עד כמה מחייבת מידת דרך ארץ יסורים גדולים היה לו לנוח בתיבה כמו שלימדונו חז"ל שהיה גונח מטורח הבהמות והחיות וכל שנים עשר חודש שהיה בתיבה לא עצמו הוא ובניו את עיניהם כיון שהיו צריכים לטפל בבעלי החיים ושלא לדבר עם הריח הנורא, ואף על כשיבשה הארץ והיו יכולים להשתחרר לא יצא נוח מהתיבה עד שאמר לו הקב"ה צא כיון שנכנס ברשות אינו יכול לצאת שלא ברשות.
מעשה באברך שהיה בדוחק גדול בפרנסה והיה לו ויכוח עם בעל מלאכה על סכום גדול של כסף, הם הלכו לבית דין ופסקו שבעל המלאכה חייב להחזיר ולשלם לאברך את האלפי דולרים שנלקחו ממנו שלא בצדק, כשהלך האברך לקבל את כספו השיב לו בעל המלאכה כי אינו מתכוון לשלם לו אפילו פרוטה אחת. האברך הזדעזע ופנה בנועם אל בעל בית המלאכה ואמר דע לך יקירי כשיהודי אתה מחויב להאמין שאם אלפי הדולרים הללו שייכים לי הם יגיעו אלי בכל מקרה ממך, השאלה היא רק באיזו צורה תאלץ לשלם לי. לא עברו דקות ספורות ובעל המלאכה פנה אליו והשיב לו את כספו. לו האברך היה מדבר בכעס לא בטוח שהיה מקבל את כספו אך מאחר שהתנהג בדרך ארץ על פי התורה זכה לקבל בנועם ובשמחה. ומי שזוכה להיות בעל דרך ארץ זוכה לקדש שמו של הקב"ה.
שבת שלום ומבורך.
הרב גבריאל מירלא הי"ו מרחובות
