פרשת צו
דבר תורה על פרשת צו – קדושה, אחריות ומוסר בעבודת ה'
פרשת צו ממשיכה את העיסוק בקרבנות שהחל בפרשת ויקרא, אך בניגוד לפרשה הקודמת, כאן הדגש הוא על הציווי לכהנים – כיצד לבצע את העבודה במשכן. הקרבנות אינם רק טקסים חיצוניים, אלא הם מבטאים את עקרונות היסוד של עבודת ה' ושל חיי מוסר יהודיים. מתוך כך נעסוק בשאלה המרכזית: כיצד ניתן לקחת את מסר הקרבנות ולהשליך אותו על חיינו כיום, כאשר אין לנו מקדש ואין עבודת קרבנות?
האש שעל המזבח – עבודה תמידית
בפרשה נאמר:
"הַאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ, לֹא תִכְבֶּה; וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (ויקרא ו', ה').
רש"י מבאר שהדגש על האש שלא תכבה מלמד אותנו שהכהנים היו צריכים לוודא שהמזבח לעולם לא יישאר בלי אש. הרמב"ן מסביר כי העניין כאן אינו רק פיזי – זהו מסר רוחני: עבודת ה' אינה מסתכמת ברגעי השראה מזדמנים, אלא מחייבת קביעות והתמדה.
הרב קוק (בספרו "עולת ראיה") לוקח זאת צעד נוסף ומסביר שהאש התמידית על המזבח מסמלת את הלהט הפנימי של האדם לעבודת ה'. כמו שהאש זקוקה לעצים חדשים כל בוקר, כך גם האדם צריך לחדש את מחויבותו הרוחנית בכל יום.
נוכל להעמיק במסר של "האש על המזבח תוקד בו, לא תכבה" בהקשר של חיי האדם.
רבי נחמן מברסלב מלמד שהתלהבות רוחנית היא כמו אש – אם היא חזקה מדי, היא עלולה לשרוף ולהרוס, אך אם היא מתוחזקת נכון, היא מעניקה חום ואור. יש אנשים שמתלהבים בתחילת דרכם הרוחנית, אך כשהם לא מאזנים את ההתלהבות עם יציבות ומסגרת, הם מתעייפים במהרה.
איך משמרים את האש הפנימית?
1-חידוש יומיומי – כמו שהכהן מוסיף עצים כל בוקר, כך כל אדם צריך להוסיף מדי יום השראה חדשה: בלימוד, בתפילה, במעשים טובים.
2-התמדה מעשית – האש צריכה לבעור, אך לא לשרוף. צריך לשלב התלהבות עם משמעת וסבלנות, כדי שהדרך הרוחנית תהיה ברת-קיימא.
3-השפעה על אחרים – האש לא נועדה רק לחמם את האדם עצמו, אלא גם להאיר לסביבתו. כאשר אדם דולק באש של קדושה, הוא מעורר השראה באחרים.
פרשת צו מדגישה את אחריות הכהנים להקריב את הקרבנות בקפידה. הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג', פרק מ"ו) מסביר שעבודת הקרבנות נועדה להרגיל את האדם למשמעת מוסרית ולתחושת אחריות כלפי עצמו וכלפי החברה.
הרב שמשון רפאל הירש מוסיף שכאשר אדם היה מביא קרבן, הוא היה נדרש להשתתף בתהליך – לא רק לתת אותו לכהן. בכך, התורה מלמדת אותנו שאין קיצורי דרך בתהליך של תיקון עצמי – כל אדם אחראי לעבודה הרוחנית שלו, ואין דרך להאציל אותה לאחרים.
הרמב"ם והרמב"ן חולקים בשאלה האם הקרבנות הם אמצעי זמני או חלק מהותי בעבודת ה'.
*הרמב"ם טוען שהקרבנות היו פשרה זמנית, שנועדה להוציא את בני ישראל מההרגלים האליליים של זמנם (מורה נבוכים ח"ג).
*הרמב"ן (ויקרא א', ט') לעומתו, טוען שהקרבנות הם כלי מהותי לתיקון רוחני.
הרב יוסף דוב סולובייצ'יק משלב בין הדעות ואומר כי עיקר עבודת הקרבנות איננה בדם ובאש, אלא בהקרבה הפנימית של האדם – נכונות לוותר על משהו אישי כדי להתקרב לה'.
מה זה אומר לנו היום? כיום, כשאין מקדש, הקרבנות אינם חלק מעבודתנו, אבל המסר שלהם חי וקיים:
1-התמדה והתחדשות – בדיוק כמו שהאש במזבח דלקה תמיד, כך גם עלינו להדליק את הלהבה הפנימית של התורה והתפילה בכל יום מחדש.
2-אחריות אישית – כמו שהכהנים היו אחראים על הקרבנות, כך עלינו להיות אחראים לתיקון המידות שלנו ולמעשינו.
3-הקרבה אישית – גם בלי קרבנות, יהודי נדרש להקריב מזמנו ומרצונו למען ערכים גדולים יותר – בין אם זו לימוד תורה, תפילה, או עזרה לזולת.
פרשת צו מלמדת אותנו שעבודת ה' היא תהליך תמידי הדורש התמדה, מוסריות ואחריות. המסר המרכזי של הקרבנות אינו במעשה הפיזי אלא בכוונה הפנימית: כל אדם צריך למצוא את הדרך שלו ליצוק תוכן ומשמעות לחייו, להפוך את היומיום למקדש קטן ולהבעיר בתוכו את אש הקדושה, שתאיר את דרכו ואת דרכם של הסובבים אותו.
בברכת שבת שלום,
הרב אלישי זיזוב פרנקפורט, גרמניה
