פרשת ויחי
דיבור יוצר מציאות
בכל פרשה בתורה ישנו סימן המופיע בחומשים בסיום הפרשה, סימן זה הוא גימטרייה של סכום הפסוקים שישנם באותה פרשה, בפרשת ויחי יש 85 פסוקים, לכן נכתב עליה, 'פה' סימן.
כל דבר בתורה הרי הוא מדויק, ובוודאי שסימן זה קשור לתוכן הפרשה, וכאן יש להבין מה הוא הקשר בין תוכן הפרשה עם הסימן 'פה'?
יעקב אבינו מצווה את בנו יוסף לקבור אותו במערת המכפלה, הוא מבין שיוסף כאב את כבודה של אימו רחל, שנקברה בדרך אפרת באמצע שום מקום, יעקב הרי לא לקחה לקבורה במערת המכפלה יחד עם האבות והאימהות הקדושים, יעקב קורא את המחשבות של בנו יוסף ואומר לו: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח, ז).
מפרשי התורה מסבירים את משמעות המילים "מתה עלי", שבשעה שביקשה רבקה מיעקב לקבל את הברכות מיצחק אביו במקום עשיו אחיו, יעקב חושש "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" (בראשית כז, יב) רבקה מרגיעה אותו ואומרת "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי" (בראשית כז, יג).
רבקה אמרה, אני יודעת את הקללות העתידות לבוא עליך, והן מרומזות באותיות המילה על"י, ראשי תיבות: עשיו, לבן, יוסף. יותר מאלה לא תדע עוד כל צרה בחייך, לפיכך אין לך לפחד פן יאונה לך רע.
כאשר בקשו בניו של יעקב לקחת איתם את בנימין למצרים הוא אמר, 'עלי' היו כולנה" (בראשית מב, לו), כלומר כל הצרות המרומזות במילה 'עלי' כפי שאמרה לי רבקה אימי כבר באו עלי, ואילו מבנימין אין כל צער שמגיע לי, למה תבקשו לקחת ממני גם את בנימין?.
ואמרו במדרש: "אמר יעקב אבינו קשה עלי מיתתה של רחל מכל הצרות הבאות עלי" אם כן חוץ מהצרות שהתנבאה לו אימו המרומזות באותיות על"י, עברה עליו עוד טרגדיה קשה, מיתת רחל שהייתה עבורו עקרת הבית, על כן אמר יעקב "מתה 'עלי' רחל", שהיא שקולה גם כן כנגד שלושת המאורעות שאמרה לו אימו רבקה.
וידוע שסיבת מותה בטרם עת של רחל, הייתה בגלל דיבורו של יעקב אבינו שאמר ללבן "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶ-יךָ לֹא יִחְיֶה" (בראשית לא, לב) ויעקב הרי לא ידע שרחל גנבה את התרפים, על כך אומר רש"י "ומאותה קללה מתה רחל בדרך".
כשהתורה מתארת את רגעיה האחרונים של רחל היא מספרת שרחל קוראת בשמו של הילד "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין", מיד קופץ יעקב וקורא לו בנימין, וכאן יש לשאול מדוע יעקב רואה לנכון להתווכח עם רחל דווקא כעת ברגעיה האחרונים? בפרט שלא מצינו שיעקב התערב בקריאת שמות ילדיו בשום מקרה, מדוע דווקא כאן חשוב ליעקב להתערב בקריאת שם הילד?
אלא שרחל קראה לבן הנולד 'בן אוני' מלשון צער, כמו שנאמר 'לא אכלתי באוני ממנו', היא לוקחת את צער המוות שלה על גבה ועל אשמתה כי היא זו שלקחה את התרפים אשר לאביה ולא עדכנה את בעלה, יעקב שחש ברגשותיה של אשתו האהובה רוצה לתת מרגוע לנפשה ואומר יש לקרוא לילד בנימין, מלשון שבועה כמו שנאמר: ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, השבועה שאני נשבעתי היא האשמה למותך, יעקב מביט בעיניה של אשתו ברגיעה האחרונים רחל אשתי היקרה אל תיקחי את האשמה על מותך עלייך האשמה היא עלי בכך שנשבעתי שבועה שלא הייתי צריך להישבע, כך שכל אחד מהם יעקב ורחל חושב איך להרגיע את האחר, אין כאן ויכוח שין הורים על שם הילד, יש כאן רצון של כל אחד לחשוב על כאבו של השני ולהרגיע אותו, ולתת ביטוי לאחריות שהוא לוקח על המעשה הטרגי.
על פי זה מסביר האור החיים הקדוש מדוע אמר יעקב ליוסף "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי", מדוע דווקא הם מכל נכדיו של יעקב?
אלא שאפרים ומנשה היו צריכים להיוולד מיעקב ורחל אילו הייתה עוד קיימת, ומכיוון שהיא נפטרה טרם זמנה הם נולדו ליוסף ואסנת, לכן לוקח יעקב אחריות דווקא על מנשה ואפרים.
שלמה המלך אומר בספר קהלת "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" (ו, ז), כל מילה שמוציא האדם מפיו עושה היא רושם למעלה, הן לטוב והן למוטב ח"ו כי ברית כרותה לשפתיים, ומובא במדרש על הפסוק "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו" (תהילים קטז, טו) "אמר הקב"ה, קשה עלי לגזור על הצדיקים שימותו, שאילולי שהם גוזרים על עצמם מיתה לא הייתי גוזר. אברהם אמר "ואנכי הולך ערירי" (בראשית טו, ב), משה אמר 'כי אנכי מת בארץ הזאת' (דברים ד, כב), יצחק אמר "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (כז, ד) הרי לנו כמו גדול כוח הדיבור של האדם, שאם לא הוציאו זאת מפיהם האבות הקדושים, לא היו מתים. ועל כן נאמר כל עמל האדם 'לפיהו', פיו של האדם גורם עמלו וסבלו, שאינו נזהר בדיבורו כראוי, וכל המאורעות שעוברים עליו הוא בעצמו הביאם עליו בדיבורי פיו.
והנה אמרו חז"ל במסכת ראש השנה, שיש הבדל בין נדר שאדם נודר לבין נדבה שנודב לבית המקדש, "איזהו נדר, האומר הרי עלי עולה. ואיזהו נדבה, האומר הרי זו עולה" זאת אומרת שאדם שמתבטא ואומר "הרי עלי", זה הוא נדר.
ומה הוא ההבדל בין נדר לנדבה? אם נדר אדם קורבן, ומת או נגנב הקורבן, חייב הנודר באחריותו. כי בנדר יש על הנודר אחריות, אם הקורבן איננו הוא חייב להביא קורבן אחר.
מכאן יוצא שהמילה 'עלי' פירושה קבלת אחריות של האומר, לכן אמר יעקב ליוסף: "מתה 'עלי' רחל" אני הוא החייב באחריות על מיתתה של רחל, כי אני גרמתי לעצמי כן, במה שלא נזהרתי בדיבורי.
בבית הכנסת במז'יבוז', עיר מגוריו של רבי ישראל הבעל שם טוב, פרצה מריבה בין שני מתפללים. בעיצומה של המריבה זעק אחד מהם על השני "הייתי קורע אותך כדג!"
הבעל שם טוב נכח במקום ושמע את חילופי הדברים. הוא ביקש מתלמידיו להושיט ידיים זה לזה ולעמוד לידו בעיניים עצומות, כשהוא עצמו מניח את שתי ידיו הקדושות על כתפי שני התלמידים שעמדו לידו.
לפתע החלו התלמידים לזעוק בחרדה: הם ראו למול עיניהם כיצד הצועק אכן קורע כדג את בר פלוגתתו!
מכך ניתן לראות ברורות, כי לכל כח ופוטנציאל – אפילו דיבור או מחשבה – יש תוצאה: לעתים התוצאה נראית לעיניים, ולעתים היא נמצאת במישור רוחני ונעלה יותר.
מפרשה זו אנו למדים כמה גדול כוח פיו של האדם כפי שנאמר "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא), לכן סימנה של הפרשה הוא 'פה'.
ומרובה מידה טובה ממידה רעה, כמה מעלה גדולה לאדם להוציא מפיו רק דיבורים טובים ושמחים שיביאו לאדם שמחה וברכה.
הרב אבישי בטשוילי, רב קהילת כרמים ראשון לציון
לעילוי נשמת ר' בן ציון ע"ה בן אברהם ולאה הי"ו בטשוילי
