פרשת בהר
שמיטה=אמונה, יובל=גאולה!
פרשתנו 'בהר', חותמת את ספר ויקרא, השלישי מבין חמשת הספרים של התורה. למעשה, רוב הספר עסק תורת קורבנות, נגעים ודרכי ההיטהרות של האדם ממצבים פיזיים ורוחניים שליליים כאחד.
בפרשה זו מובאים דיני שנת השמיטה שחלה אחת לשבע שנים, ושנת היובל שמתרחשת לאחר שבע שמיטות, דהיינו אחת ל-49 שנים. שנת החמישים היא שנת היובל.
פרשה זו למעשה, היא פרשה על אמונה גדולה בבורא עולם ומנהיגו, שהוא זן ומפרנס לכל. בשנת השמיטה, על האדם 'להשמיט' את האחזקה בשדהו ובכך היא הופכת להפקר, ויש לכל אחד גישה לשדה וליבול. עד כדי כך קשים חוקי השמיטה, שלא רק שיבולי השדה מופקרים, אלא על האדם להניח ולשבות מכל עבודה בשדותיו בשנה זו. אסור לו לעבד, לחרוש, לזרוע, לקצור, ללקט או כל מלאכה אחרת שקשורה עם השדה.
התורה מביאה בפרשה בהקשר הזה פסוק מעניין בצורה של שאלה ותשובה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית… וציוויתי את ברכתי…". לכאורה, ההיגיון אכן מחייב את השאלה הזאת – אם אסור לנו לחרוש, לזרוע ולקצור, מהיכן באמת יבוא הקיום הפיזי שלנו ללא יבולי חיטה ושאר פירות העץ והאדמה החיוניים למחייתנו? אלא שהתורה מרגיעה גם את שכלו של האדם ובעל השדה, ואומרת לו שברכת ה' תשרה בשדה וביבול בצורה כזאת, שחיסרון העבדה בשנה השביעית לא יורגש כלל ואפילו להיפך. בשביל זה צריך באמת אמונה גדולה,ולא כל אחד מסוגל לקבל מציאות שכזאת.
בכתבי בעל 'הנועם אלימלך' זצ"ל מובא הדבר בצורה 'חזקה' ומבהילה יותר. רבי אלימלך מליז'ענסק זצ"ל אומר בשם אחיו הצדיק רבי זושאמאניפולי זצ"ל על הפסוק שהבאנו לעיל: לכאורה היה הכתוב צריך ללמדנו את דיני השמיטה והיובל, ואז להמשיך ולציין את ההרגעה: "וציוותי את ברכתי בשנה השביעית", מבלי להזכיר כלל את השאלה "וכי תאמרו מה נאכל…?" שזהו עניין שלילי לכאורה שמביע חוסר אמונה של יהודי שדואג על מזונותיו בשנת השמיטה. אלא, אומר 'הנועם אלימלך', שעצם השאלה של היהודי בשנת שמיטה: "וכי תאמרו מה נאכל?" היא מחייבת את הקב"ה לעשות 'נס', הפיך דרך הטבע והנהגת העולם, בכדי שגם בשנה כזו יהיה לאדם מה לאכול וממה לשבוע. מסיים האר"י הקדשו ואומר: לולא שאלה זו מצד היהודי, הקב"ה היה מברך את היבול של שנת השמיטה בדרך ממילא ולא בדרך של 'נס'.
את שנת היובל היו מציינים באמצעות תקיעת שופר ביום הכיפורים. בשנת היובל שהיתה באה לאחר שבע שמיטות, העולם היה עובר למצב אחר, נעלה ומרומם יותר. העבדים היו יוצאים לחופש (שבתון). כל השדות שנמכרו, היו חוזרים בשנה זו לידיים המקוריות שלהן. גם הבתים היו מוצעים שוב עבור הבעלים הראשון, ובאם הוא לא היה יכול לרכוש את הבית מסיבה כלשהי, היה הבית נשאר בידיו של הקונה. אבל ככלל, הארץ היתה עוברת למצב של 'גאולה'. הכל היה עובר מן חידוש, ריענון וחזרה לטוב ההתחלתי.
לא לחינם הגאולה העתידה מתוארת במילים של יחזקאל הנביא: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל גילוליכם… ונתתי לכם לב חדש…". כמו שהמקווה הוא סוג של מנגנון אתחול 'ריסטארט' לגוף האדם, כך גם יהיה לעתיד לעולם שיעבור מעין 'טבילה' באמצעות הזאת מים טהורים עלינו. הגאולה תתבטא בכך, שכל העבודה בזמן הגלות תתומצת בהכרה שהיתה בבריאת העולם שה' הוא השליט היחידי בעולם ואין עוד זולתו. כיום, אנחנו צריכים להתייגע בכדי להגיע לדרגות אמונה גבוהות, לעתיד לבוא, דבר זה יהיה מוחשי וגלוי, כשדברים יחזרו למסלולם הראשון והקדום טרם שבירת הכלים וירידת הניצוצות לבירורם בעולם.
הרב הרצל קוסאשוילי הי"ו מלוד
