פרשת ויקהל פקודי
כשהתורה מסכמת את תרומות המשכן היא מתארת את התורמים במילים "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ". הרמב"ם משתמש בביטוי הזה בבואו להגדיר את מי שמוסרים עצמם לעבודת הבורא: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו… להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו… הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים". לשונו של הרמב"ם, בכל הלכותיו, מדויקת. גם בהלכה זו טמונים עניינים מופלאים, והם מתגלים כאשר מדייקים היטב במילותיה.
תחילה הוא אומר "כל איש ואיש". בני-האדם נחלקים באופן כללי לאנשי מחשבה ולאנשי מעשה; יושבי אוהל ובעלי עסק. כאן הרמב"ם מדגיש שלא רק אנשי התורה מסוגלים לשרת את הקב"ה, אלא גם אנשי עשייה ובעלי עסקים. בהמשך הוא מדגיש: "מכל באי העולם". ביטוי זה שאוב מהמשנה במסכת ראש השנה, המדברת על כך ש"בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון". הכוונה היא הן לבני ישראל הן לאומות העולם. מחדש אפוא הרמב"ם חידוש עצום: לא רק בני ישראל יכולים לעבוד את הקב"ה, בבחינת שבט לוי, אלא אפילו אומות העולם.
אלא שכדי להשיג את רמת הקדושה הזו האדם נדרש "להיבדל". אין הכוונה להתנתק מן העולם, אלא לפתח מוּדעוּת של התבדלות מענייני העולם. האדם נדרש שלא להיות שקוע בהבלי העולם. כאשר התנאי הזה מושג, ביכולתו "לשרתו ולעבדו". משרתים ועבדים מייצגים דרכי עבודה שונות. שירות איננו קשור בטרחה, אלא בקִרבה ערכית, בדומה ליהושע, שכּוּנה משרתו של משה, "לא ימיש מתוך האהל". ואילו עבודה איננה מחייבת קרבה, כפי שרש"י מפרש בדברי הגמרא במסכת מנחות, ששחיטה אינה נקראת 'שירות' אלא עבודה, ולכן "שחיטה כשרה בזר". עבודה יכולה להיעשות על-ידי אדם זר, כפי שעבד משרת את אדונו, אף שתהום מעמדית פעורה ביניהם.
כל אדם יכול לעבוד את ה' ולשרתו בשתי הדרכים האלה: לשרת את ה' מתוך קִרבה, ובד בבד לעבדו כעבד המכפיף את רצונו לרצון האדון. אלא שכדי ליישם את העבודה הזו בפועל התנאי הוא: "נדבה רוחו אותו והבינו מדעו" – לגייס את כוחות הנפש הפנימיים, השכל והרגש, ואז כל אישיותו מגויסת לכך. נדיבות הרוח מבטאת את הרגש, המידות שבלב, שהרי הנדיבות באה מן הלב. ואילו ההבנה והמדע מקורם במוחו של האדם. כאשר השכל והרגש שותפים לעניין, ההחלטה יכולה לבוא לידי מימוש מלא. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
