האמונה
בספר אשנב לתורה פותח את פרק האמונה וז"ל:
היסוד העיקרי בתורה הוא להאמין במציאותו של בורא לעולם, שהוא מנהיג ומשגיח על כל הנעשה בו. כלומר, קיומו של כח רוחני עליון אשר ברא את היקום וכל אשר בו, כי אם אין בורא עולם אותו צריך לעבוד, לאהוב ולירא ממנו, אין מקום לתורה המכילה מצוות אשר בקיומן עובדים אותו, אין מקום למצות "ואהבת את ה' אלוקיך" וכדו'.
אנשים המגדירים עצמם כמי שאינם מאמינים, חושבים כי בעימות עם אנשים מאמינים ידם על העליונה. ונמוקם עמם: אנו מקבלים רק דברים רציונליים, שכליים הגיוניים. איננו מסתפקים בהנחות שהן עובדות שאי אפשר להוכיחן, כשכל קבילותן היא שלא הוכח שהן אינן נכונות, הננו אנשים מתקדמים שאינם מקבלים אמונות השייכות לימי הביניים. לעומת זאת, המאמינים מקבלים דברים בלתי רציונליים והגיוניים, עובדות שאין להן כל הוכחה. כלומר, הם אנשים שאינם פתוחים לאווירה והשקפת העולם הליברלית של ימינו. הם ממשכים לטוות את חוטי ימי הביניים שאבד עליהם הכלח. לדעתם, הנחה זו מוטעית מיסודה, היא נובעת מחוסר ידע. עיון רציני בבעיות היקום לאור המדע, מוכיח כי הרגשת עליונות זו של הבלתי מאמין מנוגדת למציאות. כי אף אצל הבלתי
מאמין רבה האמונה, אמנם לא בכח רוחני עליון, אלא בדברים אחרים. כי מה
פרושה של אמונה? הנחה לפיה קיימים דברים שאין הוכחה על אודותם או אירעו עובדות שאין הוכחות ברורות על היותן. להבדיל מדברים מוחשיים אשר אמיתותם אינה מוטלת בספק.
וממשיך הרב וכותב:
הבה ונראה בכמה הנחות בלתי מוכחות, מאמין האדם המגדיר עצמו כלא מאמין.
כל אדם בעל שכל, בראותו חפץ מסוים, מתעניין מי יצר אותו, כיצד יצרו אותו, כיצד הוא פועל וכדו'. מדוע לא נשאל-בראותנו את העולם כולו-מי ברא את העולם? את השמש, את הירח. וכיצד ומדוע הם פועלים כפי שאנו רואים. במערכת הכוכבים שלנו בלבד,לדעת המדענים,מצויים לפחות 100,000 מליון כוכבים, וקיימות עוד לפחות 10,000 מיליוני מערכות כוכבים. שכל אחת מהן מכילה 100,000 מליון כוכבים. מי ברא כל זאת? ברם, נסתפק בכל הקשור למערכת הכוכבים שלנו, או לפחות לכדור הארץ עליו אנו חיים והסמוך לו ממש. כיצד זה נברא? מי עשה זאת?.
וז"ל דברי עלי שור (ח"ב עמוד ר"ז) ישנם בני אדם אשר משחר ילדותם התחנכו לאמונה בבורא ללא הסברים וחקירות מרובות, והם צועדים בנתיב של אמונה תמימה. אבל ישנם כאלה שלא זכו לכך, לא חונכו על דרכי האמונה, אבל נחונו בנטייה טבעית לאמונה. נטייה זו מוצאת את ביטוייה בחיפוש אחר הבורא,
והתקרבות למקורות של אמונה. פעמים, מתעוררת האמונה בלב אדם בעקבות מאורע מרשים, חד פעמי. התעוררות זו יסודה באמונת "הרגש".
"למעשה רוב בני אדם מאמינים מתוך רגש. הם מרגישים בנכונות הדברים, שהקב"ה ברא את העולם, שהוא נתן תורה מן השמים ושהוא יביא את הגאולה. מעטים הם הבני אדם אשר אמונתם מבוססת בהבנת השכל, וההבדל ביניהם הוא רב. אמונה רגשית בלבד-אין בטחון שתעמוד לאדם בשעת ניסיון, משום שמהרגש בלבד אדם יוצא מכלל פעולה. והרי הוא נבהל מאבדן אמונתו ויהיה שבור לגמרי, אמונה המעוגנת היטב גם בשכל היא יציבה וקיימת.
יש עוד לדעת, כי להרגשה אמיתית ולא דמיונית, אפשר להגיע, רק על ידי השכל. מה שנתברר בשכל-יכול להתאמת בלב. מה שלא נתברר בשכל יש לחשוד שמא שנדמה לאדם שהוא מאמין ברגש אין זה אלא דמיון בעלמא…! וזה משמעות הפסוק (דברים ד' ל"ט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים", כאשר האמונה מבוססת בשכל האדם הרי היא יכולה להתיישב גם על ליבו. אם אדם בונה אמונתו בשכל ורגש גם יחד, הוא יכול להגיע לוודאות באמונתו".
הדבר הראשון הנדרש מן האדם, הוא לנצל את כלי המחשבה שחננו בהם ה' יתברך, את הדעה והשכל, כדי לחשוב ולהתבונן. בהפעלתם עשוי אדם להגיע להכרה ולאמונה בבורא עולם. בלעדיהם כמעט ואין סיכוי, כמו שנאמר לעיל שאמונה ברגש זהו רק דמיון בעלמא.
הרב אליהו דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"ג) כותב "יש לנו מצוה מיוחדת בתורה לעסוק תמיד באמונה, והיא מצות "אנכי ה' אלוקיך"-המצוה הראשונה שבעשרת הדברות. וכתב הרדב"ז ועניין האמונה, שיקבע אותה האדם בלבו ובנפשו תמיד. מי שאינו עוסק בתמידות לברר וללמד לעצמו את האמונה בה' יתברך, לא ידע אותה באמת, ואינו מקיים את מצות "אנכי ה' אלוקיך" כהלכה.
בספר "מסילות אל האמונה" שחיבר הרב יוסף גבאי שליט"א כתב שתי דרכים לחיזוק האמונה במציאות בורא לעולם":
א. ההתבוננות בנפלאות הבריאה: אחת הדרכים להכיר בהכרה שלמה בנכונות האמונה היא דרך ההתבוננות והעיון בנפלאות הבריאה.
האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה, לידע ה' הגדול. כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלוקים לאל חי" וכשמחשב בדברים האלו עצמו, מיד הוא נרתע לאחוריו ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעה קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד המלך: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך… מה אנוש כי תזכרנו…" ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים, כדי שיהיה פתח למבין לאהוב את ה', כמו שאמרו חכמים בענין האהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה ב').
כותב הרב דסלר זצ"ל:
"כשמתבונן האדם בפלאי הבריאה, ומברר לעצמו שהם מעשי ה' וגילויי חכמתו האין סופית, כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד) "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית" מתחזקת בו אמונה פנימית. אף שאין הוא במדרגה להכיר את הקב"ה מתוך כל דבר אשר סביבו, על כל פנים יתפעל מנפלאות הטבע, כגון: מהסדר הנפלא הקיים בבריאה, מההתאמה הנפלאה בין כל חלקי הבריאה, איך כל דבר מתאים עם חבירו, ואשר הכל הולך לתכלית אחת, וכדומה". (מכתב מאליהו).
לכל מקום אשר נפנה, בכל פינה ובכל אתר בעולם, הדבר הבולט ביותר הנו הסדר, העולם מסודר! תכנון ומורכבות מדהימה: בכל תחום שיהיה בכל רמה אפשרית.
עיון מעמיק והתבוננות נכונה בפלאי הבריאה, מביאים למסקנה אחת-"מה רבו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך". והבאנו לעיל, מה שאמר: דוד המלך ע"ה "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה" יפה אמר אחד מבעלי המוסר, "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" א"כ איך אפשר להתעלם ולא להאמין? הרי אין נסתר מחמתו? אכן, קשה לאטום בעזרת מסך את קרני השמש, אך קל לאדם לעצום את עיניו ולומר שאינו רואה את החמה, ואז הוא אומר אמת, כי אכן אין הוא רואה, אבל זה מפני שאינו רוצה לראות.
מה יגרום לאדם לרצות לראות?
ראיה מתמטית למציאות הבורא אין לנו, אך יש אלפי ראיות שהקב"ה ברא את העולם בחכמתו, זה משאיר בידי האדם את הבחירה אם להאמין או לא, ברגע שנפתח לב האדם לאמונה. הוא רואה ברור לפניו ובלי ספק בנוכחות
הבורא. בלי לב אין אמונה. לו האמונה היתה מבוססת על הוכחה מתמטית, הרי חדלה מלהיות אמונה, כי אז הייתה מציאות ה' עובדה שאדם מוכרח לקבל אותה ככל אמת מתמטית-ללא רגש שבלב, ללא בחירה, ולא זאת תכלית היצירה.
היום דווקא בעידן המדע המתקדם נוטים מדענים רבים לחשוב שיש כח מארגן ומשליט סדרים בקוסמוס. מורכבות היקום והתואם המופלא שבחלקיו, מאלצים אנשי מדע דגולים בכל העמים לחוש שיש "מנהיג לבירה". וכי השכל הישר יסבול דעה האומרת ששעון המופעל ע"י חלקים רבים מותאמים היטב, נוצר מאליו ע"י התפתחות? הוא הדין בשעון הקומסמי. ההתבוננות בבריאה חושפת בה חכמה ותחכום ששום "התפתחות" טבעית, נוסח דארווין, לא יכולה הייתה ליצור. מבנה התא, התורשה (הדי.אנ.אי) האינסטינקטים של בעלי החיים (דבורים, נמלים) יחסי הגומלין בין החי והצומח ביצירת חמצן וחנקן המאפשרים קיום לשניהם, צורתו הגיאומטרית המפליאה של פתית השלג. האם כל אלה אינם מובילים למסקנה ברורה: "מה רבו מעשיך ה'".
הסופר האמריקאי מוריסון, נשיא האקדמיה למדעים בניו יורק מביא בספרו: "אדם אינו לבדו" אלפים ויש אומרים מליוני כוכבים שביט נקלעים יום יום לקראת כדור הארץ במהירות 30-60 ק"מלשניה. אלמלא ההגנה של שכבת האויר המקיפה את הכדור, היה בלתי אפשר להתקיים כאן וכל החיים היו גוועים מזמן.
כדור הארץ מוקף אוזון, שכבה זו אינה עבה, אבל עצם קיומה מעכב את הגלים הקצרים של השמש והם אינם מגיעים אלינו, אלא בכמויות קטנטנות. אלמלא ההגנה
הזאת לא היינו יכולים לחיות על פני האדמה. לו הסתובבה הארץ על צירה פעם ב-240 שעות במקום פעם ב-24 שעות, לו היתה הנטייה של כדור הארץ על צירו זזה במעלה אחת, לו שיעור החמצן באויר היה 50% במקום 21% לא היו נוצרים חיים על הארץ. מוריסון מסכם באומרו שאין הסבר לכל הדברים הללו אלמלא היו מכוונים ע"י בורא העולם.
המדען האנגלי אייזיק ניוטון, מגדולי המדענים בכל הדורות, ערך בביתו סעודה גדולה וחגיגית לכבוד ידיד נעורים, שאף ידיד נעורים זה היה מדען חשוב. במהלך החגיגה התעניין הידיד בנימת תמוהה בדבר נכונות השמועה כי המארח, אייזיק ניוטון, מאמין נלהב בבורא עולם באלוקים. לשמע השאלה הרצינו פני ניוטון, והוא השיב בשקט: "רצוני להראותך דבר מה אשר בודאי יעניין אותך". בחדר עבודתו הוריד ניוטון מאחד המדפים מערכת כדורים, גלגלים וקפיצים והסביר: "אלו הם כוכבי הלכת, הנה, זה כדור הארץ כשסביבו חג הירח, זה שבתאי, על ירחיו, וזהו צדק וכו'. במשיכת חוט הפעיל ניוטון את המערכת, והנה החלו ה"כוכבים" לנוע בסדר מופתי, כאשר הם מחקים בדיוק נפלא את מהלכי הכוכבים בחלל. האורח הנפעם ממראה עיניו קרא בהתרגשות ניוטון כיצד עשית זאת? וניוטון המדען הדגול, השיבו בשלוה מעושה: אני? לא אני עשיתי זאת? בחצר ביתי הצטברה ערימת גרוטאות, גלגלים, קפיצים וכדומה, מרדף כלב אחר חתול גרם להם לזנק היישר לתוך הערימה, כשהכל מתעופף באויר. לשמע הרעש יצאתי לחצר ולפליאתי ראיתי כי בחזרת החפצים בנפילתם לארץ נוצרה מערכת נפלאה זו מעצמה: השתומם האורח כלא מאמין ואמר: כיצד יכולה מערכת משוכללת כזו להווצר מעצמה?
ענה לו ניוטון מערכת זו שאינה אלא חיקוי עלוב של המקור, אינה יכולה להווצר בדרך מקרה-המקור שהוא עצום מורכב ונפלא לאין חקר ואין ערוך. האם הוא יכול להווצר במקרה?
ב. דרך שניה לחיזוק האמונה במציאות בורא לעולם היא: "המציאות הרוחנית שבאדם" ישנו באדם מימד נוסף "קיומה של מציאות רוחנית" מציאות שאינה נתפשת בחושינו שגם היא מוכיחה את הכרח שיש בורא לעולם.
האם אפשר להסביר כיצד חתיכת בשר שנקראת "מח" חושבת ומשכילה? מהו מקור הערכה למושגים כגון: צדק, יושר ומוסריות הטבועה בלבו של כל אדם?
כיצד נוצרות רגשות כגון: אהבה, שנאה, תענוג וסיפור מהענקה? רגש הרחמים למראה אדם שסובל, אין מקורו בגוף, הגוף הוא שונה ולא חש את הכאב אבל הנפש חשה. כיצד ישנם רגעי בושה שאנו מתביישים מעצמנו. האין דברים אלו מוכיחים כי האדם אינו רק חומר, אלא שיש באדם משהו שהוא מעבר לחומר?!
ומביא עוד שם בספר דוגמאות מן המדע ומחקריו פרופסור יעקב ברוור (ניורולוג אוניברסיטת טפט חוקר עמית באוניברסיטת הרוורד) "המסקנה המפתיעה העולה מן המחקרים החדשים בצפונות המוח היא, שמאחריו קיימת אישיות תודעתית ורוחנית, שלא ניתן לכנותה אלא בכינוי הדתי "נשמה"!
התורה מבשרת לנו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהחיים והתודעה מוזנים על ידי יישות רוחנית ש"הלבישה את עצמה" בהן והיא המפעילה את אותה מכונה מורכבת ומשוכללת שאנו מכנים אותה-גוף. קיום ישות תודעתית שאינה חומרית, שהיא האחראית להפעלת הגוף החומרי-הוכחה כבר מבחינה מדעית.
ניסוייו של ד"ר פנפילד: התצפיות הפשוטות ביותר ובעלות ערך הרב ביותר נערכו על ידי ד"ר ווילדר פנפילד הוא מייסדו של המכון הנוירולוגי במונטריאול קנדה, ואחד מן הניורולוגים הגדולים שידע העולם. פנפילד חקר את פונקציות המוח, בעזרת גירוי חשמלי של איזורים שונים בקליפתו. הוא ערך ניסויים אלו במוחם של חולים שנותחו בעטיים של התקפים כיפיוניים (אפילפסיים) מוקדיים. חולים אלו הורדמו חלקית בעת הניתוח, ועל כן היו ערים שעה שערך במוחם את נסוייו.
כשהפעיל ד"ר פנפילד זרם חשמלי לאיזור "היד" שבקליפה זו, החל החולה להניע את ידו (בחלק הנגדי של הגוף) אחורה וקדימה. לשאלתו של פניפילד, מדוע הוא מניע את היד, השיב החולה: אני לא הרמתי את היד הד"ר הוא שהרים את היד באמצעות האלקטרודות שלו.
כשגירה ד"ר פנפילד, את האזור המפעיל את הגרון השמיע החולה קול הברה, ושוב שאלו פנפילד מדוע השמיע קול, תשובת החולה היתה גם פעם כי לא אשמתו היא, והשמעת הקול הינה כתוצאה ישירה של מעשה המנתח. מדוע החולה לא הרגיש שהוא הרים את היד? שהוא השמיע את הקול? אם החולה טוען פנפילד הוא האחראי להרמת ידו, הרי זה אומר כי כאשר אדם מחליט להרים את ידו לבדו (לא עזרת ד"ר פנפילד) הרצון המודע להרים את היד נובע ממשהוא אחר, שהוא מובדל ומופרש מן המוח. שהוא ממלא מקום התפקיד שמילא ד"ר פנפילד בניסוי שלו.
מסקנה: הרצון להניע והתנועה עצמה, אינם זהים ואינם ממקור אחד. קיים איפא "אני" (כפי שאמר החולה "אני" לא הרמתי את ידי) ואותו "אני" כאשר ניתנת לו רשות כניסה אל המוח, בידו לתכנת בו מהלכים ותנועות. אם מישהו אחר מצליח ליצור קשר עם מוח הרי מודע ה"אני במלוא מובן המלה, לעובדה שהמכונה מופעלת עתה על ידי אדם אחד לכן ההכרח הוא שה"אני" והמוח, אינם אותה ישות עצמה. ה"אני" חייב להיות ישות תודעתית מחוץ למוח ובלשונינו "נשמה".
וכך כותב הרב דסלר זצ"ל:
וכן אם יתבונן בעולם הפנימי של האדם, אם יסתכל ביצר הרע ותחבולותיו, בהתרוצצות התמידית בקרבו בין מצפונו וכוחות הרע, מה צרכה ומה תכליתה, יכיר גם בזה את תכלית הבריאה-להתגבר בכוח הטוב על הרע, ויווכח שהכל נוצר למטרה אחת: גילוי הרוחניות. כך יוכל ללמוד אמונה על-ידי ההתבוננות בתוך עצמו כמו שכתוב "מבשרי אחזה אלוק"
אם זוהי עובדה שקיימות מהויות רוחניות, הרי זה מעיד שישנו בורא מעל החומר, כל יכול, שאינו כפוף לחוקי החומר למקום ולזמן.
לעסוק תמיד באמונה
כותב הרב דסלר זצ"ל הובא לעיל יש לנו מצוה מיוחדת בתורה "לעסוק תמיד באמונה" והיא מצות אנוכי ה' אלוקיך"-המצוה הראשונה בעשרת הדברות. וכתב הרדב"ז: "ועניין האמונה, שיקבע אותה האדם בלבו ובנפשו תמיד" מי שאינו עוסק בתמידות לברר וללמד לעצמו את האמונה בה' יתברך. לא ידע אותה באמת, ואינו מקיים את מצות "אנוכי ה' אלוקיך" כהלכתה.
הרמח"ל כותב (מתוך ההקדמה למסילת ישרים) אמר המחבר: החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברב דברי אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה. עכ"ל.
ועוד מבואר מדברי רבינו הרמח"ל בהמשך על לימוד היראה והמידות שעל האדם לפתח. זה דבר שכל חכם יודה שהוא חשוב מאוד. אבל, בחיי היום יום החכמים עוסקים בדברים אחרים והם מזניחים נושא זה כי הם חושבים שהוא פשוט. מי כן עוסק בזה? הטיפשים שלא יכולים לעסוק בדברים עמוקים מה יוצא מזה? כולם מפסידים.
החכמים לא מפתחים את נושא המדות ויוצא שאנשים חושבים שלהיות חסיד זה רק בסגפנות ובעצם זה הרבה יותר מזה. אבל האמת היא שחשוב מאוד לעסוק בענייני הוראה ותיקון המידות, מכמה סיבות:
א. על האדם להשקיע מאמץ ולפתח את תחום מידותיו. אלו דברים שחקוקים באדם באופן טבעי אך כדי להתפתח עליו להתמיד ולהתעסק בהם.
ב. ענייני המידות, יראת ה' ואהבת ה' אלו הדברים החשובים ביותר בחיי האדם ואסור לו להזניח אותם-עליו לחזור ולעסוק בהם יום יום. אסור לו לאדם להזניח את העיסוק במידות וביראה-כדי שלא יעבור עליהם.
ג. יש הרבה סיבות שמרחיקים את האדם מהיראה ותיקון המידות, וע"י לימוד יום יומי האדם יתגבר על הדברים המרחיקים. ע"כ.
יוצא שאם אדם לא יתמיד ויעסוק באמונה חס וחלילה יכול להגיע לאבדן האמונה התמימה מאחר שהוא אינו עוסק בזה ולא שם ליבו על כך.
רבינו סעדיה גאון (מתוך: הקדמה לספר אמונות ודעות)
יש סוגי אנשים שונים בקשר לידיעת האמת.
- יש אדם שהגיע אל האמת והוא יודע זאת ושמח.
- יש אדם שהגיע אל האמת, אך היו לו ספקות והוא עזב את האמת.
- יש אדם שמחזיק בשווא (שקר) וחושב שהוא האמת וממילא עוזב את היושר והאמת.
- יש אדם שמצא שיטה מסוימת ואח"כ עזב אותה ומצא שיטה אחרת וכו' והוא בתהפוכות כל חייו.
ואומר הרב לכן השליחות שלי בספר היא להבהיר את האמת ולעזור לאנשים להגיע אליה.
יש אנשים שחושבים שיש סתירה בין המדע לאמונה אך זוהי טעות שהמוני העם מאמינים בה בטעות.
לא רק שהתורה מתירה את העיסוק במדע, אלא שאנו מצווים לחקור את העולם באמצעות המדע. מה שהתורה אוסרת זו דרך של חקירה בלבד ונטישת דברי הנביאים דרך שהיא רק חקירה מדעית ונטישת דבר הנביאים דרך זו היא בעייתית ויכולה להוביל לטעות בחקירה.
אך רס"ג טוען שיש דרך מדעית אחרת שמתאימה לחקור ליהודי מבלי לטעות בחקירה ולא לפגוע באמונה התמימה.
דבר ראשון יש שתי סיבות לחקירה מדעית:
- כדי לאמת בעזרת השכל את מה שאנו כבר יודעים על העולם בעזרת הנבואה.
- "דע מה שתשיב לאפיקורס" (כופר) כדי שנוכל להשיב למדענים או בני דתות אחרות שטוענים שהדת שלנו טועה.
שאלה: אם ניתן להגיע לאמת בעזרת השכל אז למה היינו צריכים לקבל את האמת דרך הנבואה?
תשובה: כי להגיע לאמת בעזרת השכל בלבד זה אפשרי, אבל זה היה לוקח זמן ויכול לקרות המון טעויות בדרך.
מסקנה:
קיבלנו את האמת בעזרת התורה, ללא עוררין ורק אז נצטווינו לעיין ולחקור המדע והשכל ולאמת את מה שידוע לנו מהתורה.
רבנו בחיי בן פקודה (מתוך: ההקדמה לספר חובת הלבבות)
שאלת הקדמה: התורה נותנת לנו מצוות, אך האם יש מצוה על הכוונה בקיום המצוות? כותב רבינו בחיי שכן, התורה נותנת לנו, ויש מערכת מצוות שקשורות לכוונה ומצפון.
חכמת התורה מורכבת משני סוגי חובות:
- חובת האברים(המצוות הרגילות) כוללת מצוות שכליות עם סיבה ברורה ומצוות שמעיות-שאיננו יודעים את הסיבה שלהם.
- חובות הלבבות (מצוות לגבי כוונת האדם, אמונתו, מידותיו) דוגמאות: קבלת קיום הבורא, היות והעולם נברא, אחדות הבורא, יראת הא-ל, אהבת הא-ל.
אין ספר על חובות אלו. כיצד רבינו בחיי מוכיח שאכן התורה כוללת גם מצוות? ע"פ הנביאים וחז"ל: חובות הלבבות הם יסוד כל המצוות ובלעדיהם לא תתכן אף מצוה. עפ"י השכל: האדם מורכב מגוף ונפש. כל דבר שעושה מורכב מעבודה גלויה (גוף) ועבודה צפונה (נפש). אם לאדם לא יהיה רצון לקיים את המצוות אז הוא לא יצליח לקיים אותם. לכן: אם הא-ל ציווה את האדם לקיים מצוות לא יתכן להזניח את טיפוח הרצון והלב.
לסיכום: חובת הלבבות זו מצוה תמידית, שנוהגת כל הזמן. יש יותר מתרי"ג אין ספור מצוות ללבבות.
למה צריך לעיין בחובות אלו? תשובה: אם בכחך אל לך להתרשל! כלומר אם אתה מסוגל ומספיק חכם כדי לעיין בחובות אלו ואינך עושה זאת-תענש על כך שהזנחת עיון זה. כמו במשל על העבד שקיבל אוצר של המלך לשמור עליו ולא ספר ולכן לא שם לב שנתנו לו פחות מטבעות ממה שאמרו למלך.כשהמלך יבוא לבקש את האוצר ויגלה שחסרים מטבעות הוא יעניש את העבד ויאמר: אתה הרי מסוגל לספור, אז מדוע לא ספרת כשקיבלת את האוצר? הנמשל מובן מאליו אדם שמסוגל לפתח ולעיין בחובות הלבבות אך מתרשל ומתעצל ודאי התביעה עליו גדולה מאוד.
המסקנה העולה:
שצריך להזהר לא לעבור התעלות רוחנית מהירה, בלי הכנה מספיקה מלמטה. אפשר להיות בנויים לעבוד את ה' יתברך מאהבה, אך קשה לעבוד אותו מיראה. הדרך המומלצת להאיר את דרך האמונה הישרה והנכונה זה לעבוד על עצמנו וללמוד ולהתעסק בעיון נמרץ בכל הנושא שקשור לאמונה ללמוד הרבה דברי חז"ל ולא להבינם כפשוטם אלא להתעמק בהם. להעמיק בפרשני התנ"ך הגדולים והידועים וללמוד את דרכם ואת דרך הסתכלותם.
מהי אמונה?
בתנ"ך כמה משמעויות-בטחון, לקבל משהו, יושר.
הרב שמשון רפאל הירש (מתוך: הפרוש לספר שמות) כותב הבחנה בין "להאמין במשהוא"=אני לא בטוח/לא יודע בודאות/ לא יכול להגיד לחלוטין.
לבין "אמונה"=הרמה העליונה ביותר, נקודה עליונה ויציבה שאין עליה עוררין כל השאר נקבע על פיה.
המהר"ל מפראג כותב (בנתיבות עולם)
איש חסד-יש הרבה דרכים להיות איש אמונה-מי ימצא
איש אמונה-1. מאמין בה' באמונה שלימה. 2. בכל עסקיו ומעשיו הוא יהיה נאמן (פועל מתוך אמונה).
צריך כוח לעמוד באמונתו בחוזק. איתא בגמרא (שבת קיט:) ריש לקיש אומר כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן.
שואל המהר"ל מדוע?
תשובה: "אמן" אל מלך נאמן קשור לאמונה וראינו שעניין אמונה הוא שעומד באמונתו ובחוזק ולא סר ממנה, ברגע שעונים אמן בכח-האדם נהיה בדרגת אמונה לרגע.
הסבר לדברים: נעילה שבדבר רוחני (מבלתי חומרי) נעול בפני הדבר הגשמי (חומרי) וכאשר האדם עונה אמן לפני כן (הוא מתדבק בא-ל שזו עצם האמונה) והוא מצליח לעבור מקיום חומרי לקיום רוחני.
המהר"ל אומר עוד סיבה-למה ראוי לפתוח גן עדן לאדם שעונה אמן בכל כוחו. כמו שהאדם הזה נטוע חזק באמונתו ולא ניתן להזיז אותו גם לא רוח חזקה. כך הוא ראוי לגן עדן שיש בו נטיעות עצים שנטועים חזק.
בזכות בעלי אמונה: תראו כמה גדול כוחם של אנשי אמונה הגשם יורד בזכותם כפי שמובא בחז"ל תענית (כ.) על נקדימון בן גוריון ובהמשך (דף כג.) על חוני המעגל וכן שם (דף כד:) על ר' עקיבא שירד לפני התיבה והתפלל וירד גשם.
ומהו ההסבר: כמו שבעל האמונה חזק באמונתו ולא משנה אותה, גם השמים שתפקידם להוריד גשם לא משנים מתפקידם.
עיקרי האמונה
הרמב"ם (מתוך הההקדמה לפרק חלק)
י"ג העיקריים
- שהקדוש ברוך הוא מצוי ומשגיח.-יש אלוקים והוא מושלם. ו הוא סיבת הדברים.
- והוא אחד-ה' הוא אחד ויחיד.
- ואין לו גוף ואין לו דמות הגוף-ה' אין לו גוף ולא עשוי מגוף.
- ושהוא קדמון לכל קדומים-הוא קודם להכל.
- ואין עבודה לזולתו-רק את ה' יתברך צריך לעבוד ולא שום נברא אחר.
- ויודע מחשבות בני אדם-וישנם צדיקים מיוחדים שה' יתברך מאציל עליהם מקדושתו ומרוחו ויכולים להגיע לדרגה של נבואה.
- ונבואת משה רבינו עליו השלום אמת-אמונה בנבואת משה שנבדלת מכל שאר הנבואות ולא תהיה עוד כמוה.
- ושהוא אדון לכל הנביאים-דרגת נבואתו מיוחדת במינה ואף אדם ונביא לא זכה להגיע למדרגה של נבואות כזאת ולכן משה אדון לכל הנביאים.
- ושהתורה נתונה מן השמים-שהתורה קיבלנו אותה מן השמים.
- ושלא תשתנה בשום זמן חס ושלום-התורה מוענקת מאת הבורא כמות שהיא ולא ניתן להוסיף או לגרוע.
11.ושהקב"ה מעניש לרשעים. ומשלם שכר טוב לצדיקים-הכל מדוקדק אצל ה' יתברך יש דין ויש דיין ויש השגחה פרטית על כל הנעשה.
12.ושיבוא מלך המשיח-אמונה בימות המשיח שיבוא ויתגלה בשליחות המקום.
13.ושהמתים עתידים להחיות-אמונה בתחית המתים.
האם האמונה היא מצוה מתוך תרי"ג מצוות?
הרמב"ם מונה את "מצות האמונה" כחלק מן המצוות:
ספר המצוות-להאמין
הלכות יסודי התורה-לדעת.
לפי הרמב"ם לאדם יש את היכולת לדעת את אמיתות הא-ל.
רבי חסדאי מקרקש (מתוך: אור ה')
האמונה אינה מצוה ממצוות התורה-היא הבסיס לקיום מצוות התורה בכלל.
2 טיעונים:
- בכדי שתהיה בכלל מצוה צריך שתהיה אמונה שקודמת ומצווה. ואם האמונה היא מצוה אז תמיד תקום לה אמונה שתקדם גם לה, אמונה שתקדם לה וכו'… עד אין סוף.
מסקנה: לא ניתן להגיד שלהאמין זו מצוה.
- בכדי שמשהוא יחשב "מצוה" צריך שיהיה בו עניין של רצון ובחירה באמונה אין רצון ובחירה ולכן האמונה אינה מצוה.
המלבי"ם (מתוך: הפרוש לספר שמות)
- המלבי"ם אומר: שימו לב שהרמב"ם מדבר על לדעת ולא על "להאמין" כלומר: יש לאדם יכולת מולדת לדעת את האל ברמה מסויימת.
- הדברות הראשונות "אנוכי" "לא יהיה" נאמרו ישירות מהגבורה. שאר הדברות נאמרו ע"י משה רבינו והעם האמין שמשה מוסר את דבר ה'.
מסקנה: את שתי הדברות הראשונות האדם יכול להשיג בשכלו ולא היה צריך שמשה יצוה עליהם. כלומר האמונה בא-ל טבועה באדם קודם לידתו ולא צריך לצוות על זה.
אז מה בכל זאת המצוה? להאמין?
תשובה: המצוה היא להשתדל לדעת את הא-ל בידיעה ברורה כלומר: לשפר את היכולת הטבעית לדעת את ה'.
ההבדל בין אמונה לבטחון.
מרן החזון אי"ש (מתוך אמונה ובטחון)
שלב א'-מהי מידת הביטחון?
- אין מקרה בעולם
- כשאדם בסכנה והוא זוכר שאין לה' מעצור מלהושיע.
- הכל מה'-טוב ורע
- שהאמונה נותנת לאדם אומץ להתמודד עם הקשייים והוא מאמין באפשרות להינצל.
שלב ב'
גם שכבר הרעה קרתה יקבל את היסורים מה' ובאהבה ולא יחשוב שמקרה הוא.
שלב ג'
לא לנסות להתמודד רק עם הנסיבות של הצרה אלא יפשפש במעשיו ויפנה לתשובה כדי לשנות את הרעה.
מה ההבדל בין אמונה לבטחון?
אמונה וביטחון הם אותו דבר (שורש משותף) רק מנקודות מבט שונות.
אמונה – מבט כללי בפועל הלכה בתאוריה ביטחון – מבט האדם על עצמו במעשה
מתי נבדקת מידת הבטחון על האדם?
בשעה צרה, ברעה, בסכנה, בעת משבר שקשה לך.
קל להיות מאוד בביטחון בשעה שאין צרה (תאוריה להלכה) אבל המבחן האמיתי של מידת הביטחון הוא בשעת צרה כלומר במקרה שדורש בטחון בשעה כזאת האדם נבחן האם יפנה אל הבטחון או לתחבולות שווא ודמיונות.
אם האדם יעזר בביטחון בשעתו הקשה אז הביטחון יחזק וירפא אותו.
וכאן אני מעתיק דברי תורה מספר יחיד ומיוחד ויאמר יהודה בעניין אמונה.
התבוננות בבריאת ה'
מלא כל הארץ כבודו
בכמה מקומות ציווה הקב"ה את ישראל על השבת, במרה (שמות טו, כה, רש"י), במעמד הר סיני, ובעשרת הדברות (שמות כ, ח), וכן בבניית המשכן (שמות לה, ב) ובעוד מקומות בתורה.
והנה, החגים נקבעו ע"י הקב"ה כזכר לניסים שהיו, כמו פסח זכר ליציאת מצרים. שבועות זכר למעמד הר סיני. סוכות זכר לענני הכבוד. ואף לגבי השבת כן הוא, וכמו שראינו בפ' אמור (ויקרא כג, ב-ג) שהשבת הוזכרה בתחילת המועדים, ללמדך שאף היא באותה מתכונת, כלומר שגם השבת באה להזכיר נס גדול ואפי' יותר גדול מכל הניסים שהיו והוא נס בריאת העולם שה' ברא יש מאין, וכיון שהוא הנס הגדול ביותר אנו מצווים לזוכרו בכל שבוע ביום השבת, ועונש המחלל שבת גדול יותר מהמחלל את המועדים, וכן השומר שבת מוחלים לו כל עוונותיו, שנא' (ישעיה נו, ב) "שומר שבת מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול שלו (שבת קיח:). ועוד אמרו חז"ל (שם) כל המתפלל בערב שבת ואומר: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו: "וסר עוונך וחטאתך תכופר". ומדוע זוכים לכל זה? משום שיש
חשיבות רבה להצהרה על הבריאה "שהיא מאת ה'", וכל שבת שמוסיפים ידע וחיזוק בנושא זה זוכים למחילה, וכ"ז כמובן בתנאי שאדם עשה תשובה, כיום כפור שאינו מכפר אלא עם עשיית תשובה בלבד.
והמזמור של שבת מכוון לזה וכמ"ש (תהילים צב, ב-ו) "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, כי שמחתני ה' בפעולך במעשי ידיך ארנן, מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך". כלומר, ביום השבת יש לשמוח ולרנן בבריאת ה', ואותם שמטיילים בשבת (בתוך התחום) טוב שיכוונו לשמוח ולהתפעל מבריאתו של הקב"ה.
והנה, ההתבוננות בבריאה מעידה שה' הטביע את חותמו בכל צמח ובכל דבר בעולם לאמר אני הייתי כאן, ואני יצרתי את זה, ואני משגיח על זה.
למראה עיננו נראה שהצומח אין לו שכל כמו האדם, ואעפ"כ הוא מתנהג כבעל ידע עצום וכבעל כוחות נפלאים יותר מהאדם. [ובזה נבין את ברכת האילנות שאנו מברכים בחודש ניסן. ודו"ק]
שיחתן של עצים
עקרת בית המכינה מטעמים לבני ביתה, כמה חומרים ותבלינים היא צריכה כדי להגיע לכמה סוגי תבשילים או לכמה סוגי מאפה טובים. והנה, עצי הפירות מספיק להם אדמה, אויר, מים, שמש, וכל גרעין מוציא טעם אחר וסוג אחר של פירות, ומהיכן שואב כל עץ את טעמו המיוחד?!
בכל גרעין של פירות יש ספריה שלימה עם תוכניות לעתיד והוראות מדוייקות איך לפעול, הוא מסוגל לקלוט אויר, מים, אור, שמש, ואדמה, ולפרק את החומרים שלהם ולעצבם מחדש ולהוציא לצמח, שורשים, גזע, עלים, עץ, קליפת עץ, אבקה, צוף, פרחים, מיץ, פרי, וזרעים ובתוך כל זרע שוב יש את כל הציוד הדרוש לגדילה והתרבות כנ"ל. הגרעין יודע לשמור על קיומו והשרדותו בעולם ושלא יכלו אותו בני אדם, ולכן רוב הגרעינים אינם מתוקים כך שבני אדם זורקים אותם לאדמה והם צומחים שוב. וכאן אנו נתקלים בידע הנפלא שיש לצומח שיודע הוא שאוכלים את פריו ועליו לדאוג שלא יאכלו גם את הגרעינים שבו, והוא יודע גם שהאוכלים אינם אוהבים מרירות ולפיכך עשה את הפירות מתוקים כפי שאוהבים, ואת הגרעינים מרים וכך זרעיו ישמרו. איזה ידע נפלא יש לצומח, מהיכן שאב את הידע הזה?! כמו כן הזרעים המתוקים שעלולים לאוכלם מצא שיטות מתוחכמות איך לנטרל אותם מבני אדם וכך יפלו באדמה וימחו שוב.
לדוגמא, גרעיני האבטיח נאכלים ע"י קלייה בתנור, ואם יאכלו את כל הגרעינים עלול האבטיח להכחד מן העולם, ולכן הכניס את הגרעינים בתוך הציפה האדומה ודבר זה ירגיז את האוכלים ויזרקו אותם בפיהם לכל עבר ויפלו לאדמה ויצמחו שוב. ועוד, שהגרעינים מצופים בריר חלקלק כך שמהר הם נופלים מהיד ומגיעים לאדמה וכך האבטיח נשאר בעולם. מי נתן לו חכמה רבה כזו?!
בערבה יש חכמה מיוחדת שאינה מצויה בשאר עצים, שהרי הערבה גדלה בנחלי מים שנא' (ויקרא כג, מ) "ערבי נחל",. ולכאורה מדוע הערבה נקראת בשם זה,
הרי גם שאר העצים זקוקים למים, וגם הערבה יכולה לגדול במקום שאין בו נחל (ע"י השקיה מרובה), ובמה א"כ נשתנתה הערבה משאר עצים? אלא הערבה מיוחדת בזה שהיא יכולה להשריש מהיחורים שלה. ה' יתברך קבע ביחוריה ובענפיה תאי הפרדה, כך שהענף נופל למים והמים מושכים אותו למקום בוץ סמוך לנחל ושוב צומח שם, ולכן צריך שהערבה תגדל ליד נחל. זו שיטה מיוחדת שיש בערבה ואינה בשאר עצים. ואדם המתבונן בכל זה משתאה ואומר מי נתן חכמה לצמח לשמור על קיומו בשיטות מתוחכמות ביותר. כל זה מקצת מן החכמה שיש בזרעים. כעת נתבונן בפלא שיש בפירות עצמם כשהפירות ראויים לאכילה הם מקבלים צבעים המרהיבים עין, כל פרי והצבע שלו ככתוב "ותאוה הוא לעיניים" ולפני שהוא מוכן לאכילה כל הפירות יש להם גוון אחד והוא הצבע הירוק, ומדוע? משום שהעץ יודע שיש בני אדם שצריכים לאכול ממנו, ולכן אחרי שבישל את פירותיו וראויים הם לאכילה הוא מזמין את האדם לאכול ממנו ע"י שמייפה את צבעיו ואת טעמו וכך יש משיכה לאכול ממנו, ואילו כשעדיין לא בישל פירותיו ועלולים לגרום לכאבי בטן הרי הוא מסתיר את פריו בין העלים בצבע הירוק כך שלא ימשוך תשומת לב יתירה, ולא יאכלוהו, וכל צבע ההדר של הפרי הוא בקליפה החיצונית וזאת בכדי למשוך את העין ואילו בצד הפנימי של הקליפה אין את הצבע ההדר, והסיבה כי מספיק הצבע החיצוני למשוך תשומת לב.
והנה פלא, האבטיח גם כשהוא מוכן לאכילה נשאר ירוק ולא משנה צבעו ומדוע? משום שהצמח יודע שהאבטיח נאכל למשפחה שלימה ולא ליחיד לפיכך אם האבטיח היה
מקבל צבע כמו של בננה שמושכת, היה היחיד מתגרה ופותח אבטיח גדול, אוכל מעט וזורק את השאר וחבל, לפיכך האבטיח לא מצהיב את עצמו בכדי לא למשוך תשומת לב וגירוי יתר, עד שילקטוהו למשפחה ויאכלהו כולו.
איזה ידע נפלא יש לצמחים, איך יש בהם הבנה לרגשות בני אדם? איך הצמח יודע שלבני אדם יש עיניים ומה מגרה אותם? ואיך הוא יודע שיש יחידים ויש משפחות?
הקליפה משמשת כאריזה נפלאה יותר מכל האריזות שבני אדם עושים, באריזות של בני אדם אי אפשר לדעת אם האוכל שבפנים הוא מקולקל, ואילו אריזת הפרי מודיעה אם הפרי מקולקל. האריזה של הפרי שומרת על טריותו זמן רב, דבר שאין שום אדם שיכול לעשות כדוגמתו כי פרי מקולף כמה שיארזוהו באריזת ואקום וכד' לא יהא באותו טעם ובאותה טריות כמו לאחר הקילוף מיד.
כל נושא הצמח מראה שיש שכל עליון שכונן אותו ושמר בו חכמות נפלאות שמתפקדות לאין שיעור, ומהו השכל העליון הזה? הוא הקב"ה יתברך שמו לעד שברא ויצר את העולם בחכמה רבה בכל דבר ודבר בעולם, עד שאם נחלק את עומק החכמה שטמונה בעולם צריכים כמה מיליארדי בני אדם וכל אחד ילמד חלק קטן מחכמתו הנפלאה ועדיין לא יספיקו להקיף ולדעת את כל חכמתו. ומכאן נבין את הביאור בפסוק (שמות לג,כ) "כי לא יראני האדם וחי", כי אם את חכמתו אי אפשר לבני אדם להשיג איך אפשר להשיג אותו והרי הוא וחכמתו אחד, אך בעולם הבא ה' ילמד אותנו את כל חכמתו ואז נוכל לראות אותו עין בעין.
בחכמה הרבה שה' ברא בה את העולם רצה לומר לנו כמה דברים :
א. כשאתה נוסע במדבר ורואה שם אבן ועליה כתובת, זה מראה שעבר כאן אדם ורשם כתובת זו וכל שכן אם נמצא במדבר ספריה שלימה ודאי עבר כאן אדם והניח ספריה זו. והנה בכל צמח וצמח שבעולם יש ספריה שלימה של תכליתיות וראיית הנולד וזה לא יתכן שהצמח מעצמו הגיע לזה, בודאי היה כאן שכל עליון שיצר והניח כאן את ספרייתו, וכך הוא הענין, הקב"ה מודיע הייתי כאן ועשיתי ספריה זו, ואני עוד כאן וממשיך להשגיח על כל צמח וצמח ועל כל בריה ובריה, וכבר אמרו חז"ל "אין לך כל עשב וצמח שאין עליו מלאך ממונה האומר לו גדל", ואותו מלאך הוא שליח ה' או ידא אריכתא של הבורא כביכול.
ב. ה' מוכיח אותנו בכל זה, ראו בני כמה חכמה ויצירה השקעתי בשבילכם, ויום יום אני משגיח ומחדש מעשה בראשית, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, ומדוע אתם במעט המצוות שנצטוויתם אתם פוטרים את עצמכם ומנסים להשמט מחיובכם, אני השקעתי השקעה עצומה ואתם אפי' השקעה מינימלית אינכם רוצים לעשות אתמהה?!
ג. תלמדו מהצמח איך לראות את הנולד כמו שהצמח דאג לגרעיניו שלא יתכלו, אף אתם תדאגו שהתורה לא תאבד מכם. וכן שאדם לא יחשוב רק על עצמו, אלא יחשוב גם על אחרים, כמו שהצמח חושב על האנשים האוכלים איך לעשות שיהנו מהפירות ואיך לשמור על הזרעים שיהיה כל הזמן פירות בשביל האוכלים. ורמוז הדבר בפסוק (א, יא) "פרי למינו אשר זרעו בו" ולכאורה ה' יכול לברא
גרעינים לחוד ופרי לחוד כך שהגרעינים לא יפריעו כל כך לאוכלים כמו שמנסים לעשות היום אבטיח בלי גרעינים או קלמנטינות בלי גרעינים, אך לא ידעו ולא יבינו את תכלית בריאת ה' בצמחים, שרצונו שנלמד מהפירות איך לא להיות אגואיסטים אלא נחשוב על אחרים, וכן לא לראות את המצב לשעתו אלא לראות את הנולד, כמהות הזרעים שתכליתם לנולד, "ומכאן לומדים על שמירת היסוד ביאורה לראות את הנולד" וסוף מעשה במחשבה תחילה. לאור הנ"ל נוכל לברך ברכת האילנות בכוונה גדולה "אשר ברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם", ישתבח שמו לעד.
ובשבת מעידים על כל הפלאים שבבריאה שהם מאת ה', וכמה ה' רם ונישא וכלולים בו כל החכמות כולם, ודבר זה נוסך בטחון ושמחה באדם שהנה הקב"ה רוצה טוב לבריותיו, באיזה חכמה נפלאה ברא אותם ודואג להם כמבואר לעיל, אם אתה רואה את הצמחים שמכוונים לטובת בני אדם תדע שה' עשאם כך להיטיב עם בריותיו, והקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב אף אנו נודה לו במזמור של שבת טוב להודות לה' ולזמר בשמך עליון כי שמחתני ה' בפועליך וגו'.
מנפלאותיו של הכל יכול
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" במילים אלו הקב"ה הודיע לנו שהוא הכל יכול ושיש לנו עסק עם הכל יכול וזהו הדבר הראשון שצריכים לדעת שהרי בריאת שמים וארץ לא תיתכן בלי בורא שהכל יכול, החל מגרמי השמים המסודרים באופן פלאי לפי י"ב מזלות,
ויש מיליארדים וביליונים של כוכבים, ממש אין סוף, ולברא כל כך הרבה כוכבים ולדייק את מסלולם, זה רק הכל יכול מסוגל לזה. וכן השמש והירח הקרובים לעולמינו, כמה הם מדויקים בתכלית הדיוק, הנה השמש רחוקה מעולמינו מאה וחמישים מליון ק"מ, ואילו היינו קרובים יותר מזה היינו נשרפים והמים הו מתאדים, ולו היינו רחוקים יותר היינו קופאים מקור כפי שמצוי בכוכבים שיש מהם חמים מדי או קרים מדי והכל תלוי במרחק מהשמש. וכן סיבובי הירח את לחודש, ברוך מחדש חודשים. והארץ הסובבת סביב צירה כל כ"ד שעות, וסיבוב זה יוצר את היום והלילה וכך מאזן העולם נפלא. וה' ברא אין סוף כוכבים לומר לנו תראו "להנחיל לאוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" וכל צדיק יכול לזכות לשי עולמות, אם ה' ברא כל כך
הרבה עולמות סימן שיש לו הרבה מה לתת, וכל אחד יכול לקבל הרבה.
ועולמנו כמה פלאים יש בו, וכמה חוקים יציבים יש בו, ואם לא היו מאוזנים לא היתה אפשרות של חיים על פני האדמה. ולדוגמא האויר מכיל 21% של חמצן, ושיעור זה מדוייק מאד שאם היה יותר מזה כל גפרור היה מבעיר בניינים שלמים והורס ערים, ואם היה פחות מדי לא היתה דולקת אש כלל והיה קשה לנשום. ועוד יש פלא בחמצן שאינו כלה לעולם ואף שמתרבים בני אדם ובעלי חיים הנושמים בכל רגע ורגע אעפ"כ אינו כלה. ומדוע? משום הצמחים נוטלים את דו תחמוצת הפחמן שבעלי חיים פולטים וחוזרים הצמחים ופולטים לאויר העולם חמצן נקי, וכן הצמחים שבים עושים פעולה זו, וכפי רבוי בעלי חיים כן מתרבים הצמחים ביבשה ובים והאיזון נשאר כפי שה' בראו. איזו השגחה נפלאה ה' משגיח על
עולמו בכל יום שישאר המאזן מדויק, רק כל יכול מסוגל לעשות זאת.
וכן הגשם שצריכים אותו לשתייה ולהשקות את האדמה, לא היה מתאפשר בלי רכסי הרים שהרי הגשם נוצר מהאדים העולים מן הים וכדי שהאדים יהפכו לגשם צריכה הרוח לשאת אותם לגובה רב ששם האויר קר יותר ואז יהפכו לנוזל ומה מכריח אותם לעלות לגובה, ההרים הגבוהים שהרוח צריכה לדלג עליהם וכך האדים עולים למעלה, ולולי ההרים הרוח היתה ממשיכה בדרכה בשטח מישורי ומפסידה את כל אידי המים.
וכן הרוח איך נוצרת? האויר שעל פני הים קריר והאויר שעל פני היבשה חם, ודרך האויר החם לעלות למעלה ובמקומו נכנס האויר הקר מהים וכך יש מעגל רוחות. ישתבח שמו לעד באיזו חכמה נפלאה תכנן את עולמו. וכן החכמה המצויה בצמחים (עיין לעיל שיחתן של עצים). וכן החכמה שה' ברא בה את בעלי החיים יש חזקים ויש חלשים יש בעלי כנף ויש בלי כנף, יש גדולים מאוד ויש קטנים מאוד וכל מה שיש ביבשה יש בים וסוג הנשימה שונה, אלו שביבשה אינם יכולים לחיות ולנשום בים, ואלו שבים אינם יכולים לנשום ביבשה. וכל אלו הדברים נחשבים כדבר והיפוכו ומי יכול לעשות כל זה רק כל יכול.
בגוף האדם כמה פלאים יש, המח משמש כמחשב נפלא, העיניים משמשים כמצלמה פלאית, האזניים כמקלט נפלא, הקיבה כמיקסר נפלא שלא מתקלקל עד 120 שנה. והפלא הגדול שיש בקיבה שאדם אוכל דברים קשים כמו סוכריה, בשר וכד' ובכ"ז זה מתעכל והקיבה טוחנת את המאכל הדק היטב, הרי בסה"כ הקיבה עשויה משני
חתיכות בשר המתחככות זו בזו והם טוחנות את האוכל, אלא הקב"ה ברא בפינות של כל טוחנת כמין שניים מיוחדות שיש בהם ריר חריף והא ממיס את כל הדברים הקשים. וכאן יש פלא בתוך פלא איך שאותו ריר ממיס רק את האוכל ואינו ממיס את בשר הקיבה. וכ"ז מפלאי הכל יכול. הלב פועל בלי הפסקה כמשאבה נפלאה, האדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו, רמ"ח אברים שבאדם ושס"ה גידים והתיאום הנפלא שבניהם איך הגידים מספקים דם לכל מקום בגוף, ואיך מתחלפים התאים בגוף, ואיך נטהר הדם ואיך נדחית הפסולת מהגוף, המערכת בגוף יודעת מה הטוב שבמזון ולהשאירו בגוף ומה לא טוב ולדחותו, ואיך המזון מתהפך לדם, לחלב אם, לזרע, ובכל תא של זרע יש את כל הנפלאות האלו שיכולים להתפתח שוב. אין שיעור ואין גבול לפלאי ה' הכל יכול.
הרבה ספרים נכתבו על הפלאים שיש בבריאת ה' וכמה שכתבו עדיין לא הגיעו לאפס קצהו ממה שה' באמת ברא, ועדיין אנו רחוקים מהשגת חכמתו של הכל יכול.
אך זאת הודיענו נותן התורה שהוא כל יכול ואף בתורתו הקדושה טמונה חכמתו יתברך, חכמה וידיעות שאין להם סוף ורק במילה בראשית לבד רמוזים כל התרי"ג מצוות ושבע מצוות דרבנן ויש ספר שלם על כך וכל פסוק טעון כמה וכמה דרשות עיין במדרשים ובתורה תמימה, וכמה רמזים בלי סוף. עיין בבעל הטורים ועוד. וכמה סודות יש בכל פסוק ובכל מצוה עיין בזוה"ק ובדברי האר"י זיע"א ובספרי הראשונים והאחרונים כמה ביארו את התורה ורמזו בה, ושכל האדם אינו יכול להכיל את הכל, אבל הכל יכול יודע כל פירוש ופירוש שכתבו בניו בני
ישראל, ומראש כיון לכל הפירושים כולם, כמו שאמרו חז"ל שכל פירוש שעתיד תלמיד לחדש נמסר למשה בסיני.
והשמירה על עם ישראל שלא יכחד בין האומות וישאר לעד על אף כל האויבים שרוצים לכלותו והקב"ה מצילנו מידם, מי יכול לשמור על העם בצורה כזו לדורי דורות רק ה' שהוא הכל יכול.
והקב"ה ברא את האדם עם שאיפה לחפש את הבלתי נודע ודבר זה מיוחד אצל האדם שלעולם אינו שבע רצון, ותמיד הוא בחיפוש אחר משהוא נעלם [האדם נקרא מבעה שהוא לשון מחפש ע' ב"ק דף ג:] וכן גם השם "עולם" להורות שהנעלם יותר מהגלוי בעולמנו, ותכונה זו אינה מצויה אצל בעלי חיים כלל וכלל, הבעלי חיים אם יש להם מזון ומים ומקום מוצל הם מרוצים לאורך זמן, לא כן בני אדם שאינם מסתפקים במה שיש להם ותמיד מחפשים חידושים. מדוע? כתב בספר רננו צדיקים (פ"א), שהקב"ה ברא את האדם כך כדי שיחפש את האלוקים, דחף זה הוא תזכורת מתמדת וכהכרזה על מציאות ה'. דרך הדחף הזה אנו מכירים את מי שאמר והיה העולם. דרך הכיסופים אפשר להגיע לחכמתו ולסודותיו, בבריאה ובתורה, ולהבין מעט בהשגחתו יתברך, זה דחף טבעי ואמיתי, ואם לא מעוותים אותו אפשר להגיע על ידו לשובה ישראל עד ה' אלוקיך, ולדבקה בו ואפשר להתקרב עד אין סוף מדרגות כפי שה' רוצה.
וכן עולם החיפוש הזה מראה שהוא עולם של הכנה לקראת העולם הנצחי, כי כל ימי חיי האדם בחיפוש אחרי האושר והנצח שלעולם אינו משיג אותו כאן, וכל הנאה
ואושר שמשיג כאן הרי הוא זמני וכלה מהר, אלא בעולם ההכנה אין לצפות לאושר נצחי וכמו שאמרו חז"ל שהעולם הזה כפרוזדור בפני העולם הבא, והיום לעשותם ומחר לקבל שכרם.
אולם לדחף הנפלא הזה יש מפריעים רבים. א. הוא היצר הרע שה' בראו כדי להתגבר עליו. ב. אומות העולם שהם חייליו של היצר הרע. ג. רשעי ישראל שהם מסונפים לחיילות היצר הרע, ומכאן העבודה הקשה לדחות מפריעים אלו כדי שהדחף האמיתי ישאר זך ונקי וישאף להגיע אל האלוקים, ודוד המלך בתחילת ספר תהילים מזהיר אותנו להתרחק מרשעים אלו כמה שיותר כי הם ודאי מפריעים, ככתוב (תהילים א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, ובכך מובטחת לו ההצלחה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח.
אחד מהשיבושים של היצר הרע וחיילותיו הוא לטעון שהעולם קדמון ולא כמו שכתוב בתורה שה' בראו בששה ימים וינח ביום השביעי, ומה רוצים להרויח בכך? רוצים להרויח שאין בורא ואין תורה ואין מצוות ואין איסורים וכל איש הישר בעיניו יעשה וכל אחד יכול להתנהג בעולם ככל העולה על רוחו, לית דין ולית דיין. ובגלל התאוות המעוותות האלו מסוגלים לרמוס הכל. וראה את בערותם, בכדי לספק רצון יצרם הרע מפסידים את כל חכמת הבורא הכל יכול, את כל עונג חכמת התורה ועומקה, את השגחתו ונפלאותיו, ומעוררים את כעסו כביכול ועונשיו ומשפטיו.
וכדי לא להראות כמטורפים מנסים להסביר בכל מיני תעמולות שהעולם נברא מאיליו (ח"ו) והמציאו שיטה שהיא כפירה ועבודה זרה ממש, וקראו לה אבולציה והוא לשון אבילות ופיהם הכשילם שרמזו במילה זו שצריכים להתאבל ולבכות על אותם שהלכו שולל אחר שיטה זו. וכבר עמד הגאון הרב אביגדור מילר זצ"ל בספרו רננו צדיקים (פ"ו) וכיתת שיטה זו לרסיסים וקיים את הפסוק את מזבחותם תתוצון ואת מצבותם תשברון ואת אשריו תגדעון ופסילי אלוהיהם תשרפון באש, עיין שם איך בחכמה נפלאה הרס שיטה זו.
וכבר הקב"ה הצופה ומביט עד סוף כל הדורות ידע שעלולים לטעון כך ועשה לנגד כל העולם ובעיקר לעיני בני ישראל עשר מכות במצרים ויש בם מעין הריסת העולם ובנייתו מחדש שהעשר מכות כנגד עשרה מאמרות ובכל מכה ה' הרס מאמר אחד או מקצתו ושוב בנאו מחדש וכך הוכח לעיני כל שישים ריבוא עדים כשרים איך שה' ברא את העולם בלי שום שלבי אבולוציות. ועוד שיש פפירוסים שמצאו במצרים המעידים על כל העשר מכות, כך שגם אומות העולם מודים בזה. וכן עדות השבת ושבעת ימי השבוע המצויים אצל כל העולם מהיכן הם לקוחים אם לא מהבריאה שה' ברא בששה ימים וינח ביום השביעי ואם היו אבולציות מהיכן בא המספר שבע לימות השבוע.
וכן אין שום ספר או היסטוריה כתובה או ידע על מה שהיה לפני מה שכתוב בתורה, כל ידע על אנושות ושאר דברים מתחילים רק מהתורה, וכשמשה רבינו נתן ספר תורה לעם ישראל המתחיל מבראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ אף אחד לא חלק עליו וטען שיש לו
אבולוציה והעולם התפתח מאליו, ואפ' פרעה הכופר שאמר לי יאורי ואני עשיתיני, בגאוותו אמר כן לבני עמו שיחזיקו בו כאלוה אולם לא העלה על דעתו לומר שיש אבולציה, ואפילו בני עמו לא חלקו עליו בטענה שהיאור קיים מיליוני שנים וכל העולם אבולוציוני, ופשוט למה לא טענו כך כי זה טפשות נוראה לומר שהעולם התפתח מאליו והעדיפו לומר שפרעה עשה, כי בר שכל שיוצר, זה עדיף מאשר לומר שנעשה מאליו, אפ' הפרמיטביים הקדמונים לא העיזו לומר שטות אוילית כזו.
ופלא איך בדורינו הוגים שטות נוראה כזו, אין זה אלא יצרא דע"ז שאף שביטלוהו עדיין רישומו קיים, והוא מהתל בהם לחשוב שטות נוראה כזו כדי לאבדם מהתורה והמצוות ומחיי העולם הבא.
והנה כמה פירכות על שיטתם המעוותת:
א. אם העולם יכול להתפתח לבד מדוע שום כוכב בשמים אין בו התפתחות כזו אפ' במקצת, מה שיכול להיות בעולם הזה, יכול להיות בעולם אחר, ומדוע אין שום סימני חיים בעולמות אחרים, והיום הגיעו לירח ולא ראו סימני חיים ויש להם טלסקופים ענקיים שרואים את הכוכבים ולא גילו שום סימני חיים שם, ואיך האבולציה תסתדר עם זה אלא ודאי הכל הבל ורעות רוח. ועיין בפתיחת אליהו [בקטע ובראת שמיא וארעא וגו'] שכתב מפורש שלא יתכנו חיים בשום כוכב אלא רק בעולמינו.
ב. יושב בשמים ישחק עליהם, אם ללצים הוא יליץ, משגיא לגויים ויאבדם, הקב"ה ישתבח שמו נתן להם לטעות על ידי מציאת "מאובנים" שפירושו כאשר מתייבשים שלדי חיות, בהמות, עצים, בני אדם והעפר מכסה אותם, שלדים אלו מתאבנים "ונהפכים לאבן" ורישומם ניכר באבנים ובאדמה. והנה מצאו שלדים של חיות שטוענים
שהם לא קיימים עוד ונכחדו לפני מליוני שנים, וזה סימן שהעולם קיים מליוני שנים, עפרא לפומייהו.
וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח:( כל מקום שפקדו המינים תשובתם בצידן, ודוקא דרך המאובנים האלו יש לסתור טענתם:
א. אם באמת היתה התפתחות הדרגתית לכל המינים, וכל סוג בכדי שיתפתח צריך מליוני שנים, היינו צריכים למצוא רבבות רבבות של מאובנים עם סוגים הדרגתיים,
צריך למצוא מאובנים בלי ראש, מאובנים בלי ידיים, מאובנים בלי רגלים, מאובנים בלי כנפיים, כי כל חלק של קוף התפתח בהדרגה והיכן כל הדירוג ההתחלתי הזה מדוע אין מאובנים לדירוגים אלו, כל מליון שנה צריך לקבור מליוני מאובנים מדורגים מפותחים חלקית, מוכח שהכל שקר וכזב.
ב. אף אם מצאו שלדים של בריות משונות או מאובנים לא נורמליים מי אמר שזה לא לידת נפלים כפי שמצוי היום שכל נפל שלא מתפתח מושלך ומתאבן. ובפרט הגויים שחיו לפי כל איסורי העריות וא"כ אין פלא שנולדו להם ילדים משונים וכפי שמזהירים היום מגנים משפחתיים וכד' שיש בהם סכנה ללידת ילדים מפגרים, וכן בדור המבול שהשחית כל בשר דרכו על הארץ והרבו הרבה סוגי כלאיים באדם ובבהמה, אין פלא אם נבראו אז בריות משונות ומפחידות שה' הכחיד אותם בדור המבול והתאבנו וכעת מצאו את אותם בריות שלא קיימות בזמנינו.
ג. השלדים שנמצאו אפשר לבנות אותם איך שרוצים, ומה שבנו בריות משונות זה תעמולה שקרית כדי לחזק את דעתם המשובשת ואין כל אמת בשחזור עצמות אלו, כי אם רצו לשחזרם כפי הבריות של היום היו מצליחים.
ד. ברובד האדמה שמצאו את הבריות המשונות מצאו גם אלפי מאובנים של בריות כמו של היום וכן כלים כמו של היום ואיך יתכן באותו רובד גם בריות עתיקות וגם בריות חדשות אלא ודאי אין בריות עתיקות וחדשות אלא כולם שייכים לזמן אחד מבריאת העולם ועד היום, ומה שאמרו שיש בריות משונות הוא כנ"ל ששייכים לכלאים או שבזדון החליטו שהם משונות והכל שקר.
ה. בחנוטים המצריים מצאו ע"י מיקרוסקופ גם חיידקים חנוטים וראו שתבניתם בדיוק כמו החיידקים של היום, וידוע שהחיידקים מחליפים דורות בקצב מהיר וארבע אלפי שנים לחיידקים זה כמו מליוני שנים לבני אדם ואעפ"כ לא חל בהם שום שינוי. רואים שכל מה שה' ברא בששת ימי בראשית זה מה שיש, בלי שום שינוי ותמורה כלל ועיקר. וכן עשו נסיונות על זבובים זה כבר חמישים שנה וחמישים שנה אצל הזבובים זה כמו תשע מאות דורות ושווה לעשרים וחמש אלף שנה לאדם (ועי' חולין נח: שני דידהו וכו') ובכ"ז אין שום שינוי במשך דורות, ומכאן שלא יתכן שברבות השנים חלו שיניים.
והנה, היום, למרות כל החכמה וההשכלה הגדולה וכל הטכניקות החדישות לא הצליחו ליצור אפי' בעל חיים אחד, ואפי' יצור קטן שבקטנים, ואפי' להחיות אדם שמת אינם יכולים, ואיך יתכן שבעלי חיים המתוכננים להפליא בכל פרט ופרט יהיו מאליהם. אין זה אלא שדבריהם הבל ורעות רוח.
התיאום הנפלא שיש בין בריות העולם, בין בני אדם לצמחים, לחמצן, לעצים ולפירות, וכן כתיאום שיש בין זכר לנקיבה, וכן כח המשיכה המדוייק שיש באדמה
שאינו מצוי בשאר כוכבים, וכהנה דברים רבים שאם חסר אחד מהם אי אפשר לנו להתקיים על פני האדמה, כל זה מוכיח שאי אפשר לומר שהעולם נברא מאיליו וכל דבריהם אינו אלא רשעות וכסילות.
ועיין עוד בספר רננו צדיקים שהאריך לבאר את טעויות המדענים ושקריהם ושחיתות מידותיהם, כך שהאבולוציה מגדלת דורות מושחתים ומסוכנים, ה' יצילנו מהם.
על הכל יכול
בספר מורשת אבות הביא סיפור מתאים לנאמר לעיל. ר' יצחק מוולוזי'ין-בנו של ר' חיים מוולוזין-נוהג היה להופיע בפני שרי המלוכה ברוסיה, כדי להגן על היהודים ולבטל מעליהם גזירות קשות שנגזרו השכם והערב ע"י שונאי ישראל.
פעם הופיע רבי יצחק בראש משלחת של גדולי ישראל בארמונו של הצאר הרוסי. מיד בכניסתו, פנה אליו הצאר ואמר לו: "יש לי שאלה קשה לשאול אותך, ידוע לי שאתם היהודים בכל שבת ושבת מתפללים ומברכים את הצאר לשלומו ושינצח בכל מלחמותיו, אני ביקשתי מאחד היהודים שיתרגם לי את נוסח הברכה הזו, אולם עתה יודע אני שכל הדברים הללו אינם אלא מן השפה ולחוץ, שכן כפי שידוע לי תפילה זו נאמרת ע"י היהודים בכל מדינה ומדינה. וא"כ כיצד מתפרשת תפילה זו, הרי שנים ארוכות יש לי מלחמה עם קיסר גרמניה, ואם גם בגרמניה
מתפללים היהודים לנצחן מלכם, וגם אתם כאן מתפללים לנצחון מלככם, א"כ כיצד מתיישבת סתירה זו?"
רבי יצחק השיבו באופן מידי כשבת שחוק על פניו:"הרי פיך אמר שתרגמו לך את התפילה, ויודע אתה היטב את נוסחה. כיון שכך בודאי שמת לב שהתפילה מתחילה במילים "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, הוא יגדל וירומם וינשא וכו' את הקיסר האהוב וכו'". נשאלת השאלה, וכי אין שבח אחר של הקב"ה המתאים לקובעו בתפילה זו, רק שבח זה שהקב"ה מכוון את האניות בלב ים ומפלס להם דרך ונתיב?
התשובה היא, כיון שהאוניות נוסעות בעזרת מפרשים שהרוח נושבת בהם, תאר לעצמך שעתה נמצאת אוניה במזרח וברצונה להפליג למערב, צריכה היא א"כ רוח מזרחית, באותה שעה ממש יוצאת אוניה מהמערב שפניה מועדות למזרח, היא צריכה כמובן רוח מערבית, כיצד בכל זאת מתנהלת תנועת האוניות, על אף קושי זה? אלא זהו כוחו של הקב"ה. אף כאן, יכול הקב"ה "לסדר" שגם אתה תנצח, וגם אויבך קיסר גרמניה ינצח…"
תשובה מחודדת זו כבשה את ליבו של הקיסר, עד שזכה שדבריו של רבי יצחק היו נשמעים אצל הצאר בכבוד ובהערכה, על אף שהצאר היה ידוע כשונא ישראל. בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו, אם גוי מקבל תשובה כזו איך יהודי לא יקבל?!
משמעות נחיתת האדם על הירח
והנה אחרי אלפי שנים סוף סוף זכה האדם לנחות על הירח. וזה לאחר מאות שנים של המצאות, ויצירת כלים מתוחכמים ואלקטרוניים.
וכמה משאבים הושקעו בבניית החללית, וכמה אלפי מוחות התאמצו כדי להגיע להישג זה, והדברים מפורסמים.
ובכל זאת הגיעו למינימום שבמינימום שאנשים בודדים המוכשרים במיוחד, יכולים לנחות על הירח לזמן קצר, ובתנאים מיוחדים, בחליפות מיוחדות, ובלוני חמצן וכו'.
ולבנות דירה שם זה רחוק מהמציאות, וכל שכן בית מלון או עיר שלמה, כל האנושות כולה עם כל חכמיה, ועם כל המשאבים שיש לה והכלים המתוחכמים, אינם מסוגלים לדבר כזה וכמה שיחלמו על יצירת ספינות החלל, עדיין הדרך רחוקה מאוד לבנות דירה כעין מה שיש לנו בעולם הזה. וזה פשוט.
ואגב, לאחרונה פרסמו ששלחו הרבה חלליות לחלל ואיבדו את הקשר איתם, והחלליות נאבדו בחלל ובזבזו המון כספים וכו' ולא הגיעו לשום הישג משמעותי. והסיבה האמיתית היא, כמו שנאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", והלוואי וימלאו את תפקידם כיאות, כאן בארץ.
והנה הקב"ה ישתבח שמו לעד שולח נשמה מגובהי מרומים מתחת כסא כבודו לעולם הזה, בלי שום חללית, והאדם בעוה"ז חי ונושם ואוכל ובונה בתים בלי שום בעיה, וכל בני העולם נשמותיהם היו שוכנים אצל ה' יתברך תחת כסא כבודו, וכולם שולחו לעולם הזה, בדיוק כמו שאנו שולחים אדם לירח. אף הנשמות הנמצאות תחת כסא הכבוד רואים את העוה"ז כירח, ובלי שום בעיה
נוחתים בעוה"ז. וכל זה למה? מפני שה' ברא תנאים טובים בעוה"ז לחיי האדם.
והנה כעת החשבון פשוט, הקב"ה אומר לאדם: א. תראו כמה קשה לכם לשתול בני אדם על כוכב אחד, ואפ' על הירח שהוא הכי קרוב אליכם, כמה חכמה אתם משקיעים על כך, כמה כספים, כמה כוחות, כמה מוחות, כמה בני אדם, כמה כלים מכלים שונים, ואינם משיגים לאפס קצהו ממה שבראתי. על מה תתגאו ותאמרו כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אפילו כיחס נמלה לפני אדם לא הצלחתם לעשות.
ב. איך יש לכם עזות לומר שהעולם נברא לבד, הנה אתם מנסים בכל כוחכם וחכמתכם ליצור חיים לאדם אחד על הירח ואינכם מצליחים, ואיך תאמרו שמיליארדי בני אדם שחיים בעולם הזה, מאיליו היה הדבר, האין זה טפשות נוראה?!
בספר בין ששת לעשור כותב משל ונמשל נפלא מענין זה על המצוות, כיצד משפיעות המצוות ומקשרות עולמות. נתאר לעצמנו, אסטרונאוטים במסעם על הירח, הנמצאים כבר במרחק אדיר מכדור הארץ, עוד מעט יתקרבו לנחיתה על הירח. וכידוע, הם מקבלים כל הזמן הדרכה ופקודות מתחנת החלל על הקרקע. ונתאר לעצמנו שתוך כדי מסעם חל קלקול במכשיר הרדיו שלהם-ונפסק הקשר בינם לבין מפקדם על הקרקע. ברגע זה הם מרגישים בבדידותם האיומה ובחוסר הישע במצבם המסוכן, בפחד מות הם עמלים לתקן את המכשיר, ביודעם כי גורלם תלוי בו. והנה-עולה בידם לתקן את המקלט ושוב הם שומעים את קול מפקדם. הם נושמים לרווחה. ומרגישים שניצולו ממוות בטוח.
והנמשל: הנה האדם במסע חייו נמצא בדיוק באותו מצב כמו האסטרונאוטים, רק בכיוון הפוך: מקור ושורש נשמתו-בגנזי מרומים, ובעת המצאו בארץ הוא רחוק מרחקים אדירים ממקור מחצבתו. גם זאת בו כי כל רגע הוא עומד בשיקול, כיצד ולאן לכוון "חללית" חייו, ובלי הדרכת "מפקדו"-בוראו, הוא נואש בנבכי החיים, ולא פעם הוא מרגיש בבדידותו האיומה בהיותו מנותק ממקורו. אך הנה הוא שומע קול בוראו המדריכו ומצווהו כיצד יחיה, הן הן המצוות המכוונות אותו בכל מהלכי חייו ומקשרות אותו עם בוראו. אומלל האדם שנתקלקל "מכשיר המקלט" שלו עד שאינו שומע עוד קול בוראו בחייו, כי כיצד יכוון חללית חייו לבל תתנפץ בסלעי מצוקי ארץ!
זוהי משמעותן האמיתית של המצוות. משמעות נוראה, בורא העולם משמיע קולו בהן, מצווה ומפקד כדי לחיות! הרי כל מצוה היא צו מוחלט, באין שום אפשרות להוסיף, לגרוע ולשנות כמלא נימה, בלתי תלוי במקום, זמן , והבנה מצדנו! כי אין המצוה תלויה כלל וכלל בהבנתנו אותה. יש מצוות שנתגלו טעמן, ויש שהן בבחינת "חוקה חקקתי, גזרה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה". האסטרונאוט אינו שואל את מפקדו למה פקד עליו לשנות את כיוון החללית-בזה הוא סומך על החישובים בתחנת הקרקע. "אין דורשים טעמא דקרא", ואף אם מותר לנו ואפילו מצוה לעמוד על טעמי המצוות עד היכן שידנו מגעת, אסור להוציא מהם כל מסקנה להלכה ולמעשה.
בריאת עולם במידת הדין והרחמים
בראשית ברא אלוקים-ולא אמר "ברא ה'" שבתחילה עלה במחשבתו לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת הרחמים למדת הדין והיינו דכתיב (בראשית ב, ד): "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים" (רש"י).-ואם תאמר: מאי דהוה הוה ומה אכפת לנו בזה אם כך עלה במחשבה, מסביר המהר"ל שבא לומר לך שטוב הוא לאדם שיהיה עומד במדת הדין ושאין צורך למדת הרחמים, שהרי כך היה רצונו של מקום בתחלה לבראו במדת הדין, מכאן שטוב לאדם לעמוד במדת הדין, ורק מפני שאין העולם יכול להתקיים בראו הקב"ה במדת הרחמים-ואשרי מי שיוכל לעמוד במדת הדין ואין צריך לרחמים! וכן אם אדם שלטה עליו מדת הדין ח"ו מצוה להצדיק עליו את הדין.
כתב בספר בין ששת לעשור: רבים מתקשים להבין, למה צדיקים וחסידים גאוני ארץ עונו ונספו בשואה ולא הגינה עליהם תורתם וצדקתם?
והשיב ע"ז כך: שאלה זאת-לא נשאלה ע"י הצדיקים אלא ע"י פשוטי העם, והסיבה לכך שאנחנו רואים את החיים כתקינים רק כשמאירה בהם הארת פני ההשגחה העליונה, ואין לנו כל מושג והבנה בחיים ששולטת בהם מדת הדין. אולם, כל אשר גדל האדם בתורה ובצדקות, יותר הוא חי בדין ומקבל על עצמו ההנהגה של מידת הדין! וכל משאת נפשו היא להטהר מכל צל דק של חסרון בשלימות, וככל אשר מידת הדין מייסרת אותו הוא עומד יותר על עומק האמת והצדק. ולכן הצדיקים שמבינים זאת דוממים
בשעת צרה, ככתוב (ויקרא י, ג) "וידום אהרן" כשמתו שני בניו נדב ואביהוא.
נאמר בזה דבר למבינים: חז"ל (מנחות כט:) מתארים איך הקב"ה הראה למשה רבינו את רבי עקיבא וגדולתו בתורה. אמר (משה) לפניו הראיתנו תורתו-הראני שכרו! אמר לו (הקב"ה) חזור לאחוריך! חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין (רש"י: במקום שהקצבים שוקלין בשר, כדאמר בברכות (סא:) שסרקו בשרו במסרקות של ברזל). אמר לפניו רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו שתוק, כך עלה במחשבה לפני!-ומהי המחשבה שעלתה לפני הקב"ה? הוא אשר מגלה רש"י בפסוק הראשון בתורה: בראשית ברא אלוקים-ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין, וראה שאין העולם מתקיים והקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין, והיינו דכתיב (בראשית ב, ד) "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים".
במידת הרחמים הקב"ה נותן ומשפיע לבריותיו בלי לשאול אם הם ראויים לכך. משא"כ מידת הדין נותנת רק מה שראוי לאדם לפי מעשיו, וגוזרת הסתר פנים בעד כל ליקוי קטן. במידה זו אין הנבראים יכולים לעמוד, לכן שיתף הקב"ה מידת הרחמים למידת הדין וברא את העולם בשתיהן יחד. אך המחשבה תחילה לא התבטלה, ועם גדולי הצדיקים הוא יתברך מתנהג כפי ש"עלה במחשבה תחילה"-במידת הדין. הוא אשר השיב הקב"ה למשה רבינו על שאלות "זו תורה וזו שכרה"-"שתוק, כך עלה במחשבה לפני", כי רבי עקיבא גדול כל כך, שיכול לעמוד בהנהגה של מידת הדין בלי שיתוף מידת הרחמים!
אי לזאת, אין לנו לשאול שאלות על מה סבלו הצדיקים בשואה-כי הם הצדיקו עליהם את הדין, ואותם מודדת ההשגחה בקנה מידה מיוחד. ובזה מתגלה, איזו מידה של שלימות דורש הקב"ה ממקורביו! כשהקב"ה עושה דין במקורביו הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר (תהילים סח, לו) "נורא אלוקים ממקדשיך", וכן הוא אומר (ויקרא י, ג) "בקרובי אקדש".
