פרשת נצבים
ידועה הדרשה שמביא הזוהר הקדוש על הפסוק הראשון בפרשתנו: "אתם ניצבים היום", "היום – זה ראש השנה". התורה מפרטת שה"התייצבות" עליה מדבר משה עם בני ישראל היא לצורך כריתת ברית עם הקב"ה, "לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום".
ביום ראש השנה כולנו נעמוד בתפילות היום, ונקבל עלינו את עול מלכותו יתברך, עיקר התפילות הן על המלכת ה': "ויאמר כל אשר נשמה באפו – ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
מספרים שבימים הראשונים לכינון השלטון הקומוניסטית עברו נציגיו בכפרים וביישובים הקטנים, הרחוקים מן הערים הגדולות. בדרך כלל התושבים שבמקומות אלו לא ידעו דבר וחצי דבר מתפיסת העולם הקומוניסטית ולכן פקידי השלטון עברו ממקום למקום וביצעו הסברה נרחבת.
באחד הכפרים הגיעו לביתו של איכר והסבירו לו שאמא רוסיה מצדדת בשוויון. כולם שווים. כל אחד עובד בשביל כולם. האיכר חייך בטוב לב ושאל מה זה נוגע אליו. אז הפקיד הסביר לו: אם אתה בעל שדות ונדל"ן, חמישים אחוז מהקרקעות עוברים אוטומטית לרשות המדינה. האיכר הנהן בראשו באדיבות לאות הסכמה. "למען אמא רוסיה, אני מבין שזה נצרך".
ואם יש לך צאן ובקר, המשיך הפקיד, גם מהם אנחנו נוטלים חמישים אחוז לאוצר המדינה. את כלי העבודה של השדה נשכיר לפועלים, וככה נרבה את התפוקה. ואת התבואה עצמה גם כן נחלק חמישים אחוז לך וחמישים אחוז למדינה. האיכר הסכים עם כל מילה של הפקיד.
הפקיד שמח, זה היה האיכר הראשון שלא עושה בעיות ומפגין נאמנות נלהבת. הוא המשיך: "אם נניח יש לך תרנגולות, אז אנחנו לוקחים חמישים אחוז מהתרנגולים, חמישים אחוז מהביצים".
כאן התרתח האיכר והכריז: אף אחד, לא הממשלה, ולא אמא רוסיה, לא קומוניסטים ולא קפיטליסטים – אף אחד לא נוגע בתרנגולים שלי ובביציהן…
הפקידים הביטו זה בזה בתימהון. לפני רגע הוא הסכים תיאורטית לתת מחצית מרכושו, רכוש ששווה אלפי פעמים את התרנגולות העלובות וביציהן. מה פתאום את התרנגולות הוא אינו מסכים לתת?!
האיכר הסביר לקשיי ההבנה שמולו: אין לי בעיה עם דרישותיכם לקחת מחצית מן הרכוש שיש לי, כל עוד מדובר בשדות, בכלי עבודה, צאן ובקר ותבואה. משום שאין לי שום דבר מהרשימה הזו. ממה שאין לי, אני מוכן לתת בחפץ לב.
אבל התרנגולות הן כל רכושי ובזה אף אחד לא מתחלק איתי!…
וזו לשון ה"אוהב ישראל" מאפטא: "כתב ה'אברבנאל' בספר מצמיח ישועה, דשורש הדבר של כריתות הברית הוא הנוהג שבעולם, כששני מלכים כורתים ברית לתווך האהבה ביניהם, ולהיות כל אחד בעזר וסיוע של חברו. אז שותים כל אחד כוס יין, וכל אחד נוקף (פוצע) אצבעו, ומורידים טיפה של דם לתוך הכוס, וכל אחד שותה כוס המעורב בטיפת דם של חברו, וזה הדבר מורה שמערבים את דמם הוא החיות שלהם, כי הדם הוא הנפש, להיות להם לב אחד ויהיו בהם אחדות, וכל אחד מחויב ליתן דמו ולמסור נפשו עבור חברו, זהו כריתות הברית".
ביום ראש השנה, כאשר בתפילת הלחש נכוון במילים "ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", נזכור את המשל של האיכר הרוסי.
אין זו חכמה להמליך את הבורא על כל העולם – כשאנחנו מחוץ לתמונה. אין זו חכמה להסכים לתת בעד הברית עם בורא העולם את "מה שאין לי". אבל ב"מה שיש לי" – הדברים שקשה לי לוותר עליהם – בזה אף אחד לא נוגע…
אנו לא יכולים להמליך את הקב"ה על העולם כולו, ובעצמנו לפספס את ראש השנה. בראש השנה נשתדל לקבל על עצמנו קבלה אחת, קטנה, אבל אמיצה. לוותר, אפילו בצורה חלקית, על משהו שמאוד היה קשה בעינינו לעזוב. להקיז מעט דם רוחני עבור הברית עם הבורא.
שבת שלום ומבורך
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
