פרשת נשא
בפרשת נשא מתבאר דין הסוטה: כשאיש מקנא לאשתו ומזהירה 'אל תסתרי עם איש פלוני' והיא איננה שומעת בקולו גם אם לא חטאה עם איש פלוני הרי רק משום שנסתרה עמו לאחר שבעלה הזהירה היא נקראת בשם סוטה ויש כמה הלכות בעניין סוטה כפי שמפורש בפרשה.
הרבי מליובאוויטש מסביר שאיש ואשה על כל פרטיהם הם בדוגמא לשורשם שממנו הם באים עד לשורשם הראשון, הקב"ה כביכול וכנסת ישראל הנקראים בשם איש ואשה. מכך מובן שכל פרטי דיני הסוטה קיימים גם ביחס לכנסת ישראל והקב"ה, קינוי הקב"ה לכנסת ישראל הוא הציווי שלו לכל אחד מבני ישראל 'לא יהיה לך (בלשון יחיד) אלוקים אחרים על פני' שהוא בדוגמת 'אל תסתרי עם איש פלוני' אלא שאינו מובן כיצד יתכן לגבי הקב"ה עניין של סתירה להיחבא ממנו והרי הקב"ה נמצא בכל מקום 'לית אתר פנוי מיניה' ובכל מקום שאדם יסתתר הוא תמיד יהיה לנגד עיני הקב"ה כמו שנאמר 'אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', וא"כ מהי משמעותה של סתירה לגבי כנסת ישראל והקב"ה? הביאור בזה, הקב"ה אומר על בעל גאווה 'אין אני והוא יכולים לדור' ואם כן נמצא שגאווה מהווה סתירה כביכול מהקב"ה אין הקב"ה נמצא אצל הבעל גאווה ואינו רואה אותו כביכול, וכפירוש הבעש"ט על פסוק זה בניחותא 'אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו', שכאשר האדם הוא בבחינת 'ואני' בעיני עצמו הרי 'לא אראנו' הקב"ה כביכול אינו רואה אותו.
נאמר בגמרא (סוטה ה.) ש'בעל שמחל על קינויו קינויו מחול' אפילו לאחר שהבעל קינא לאשתו ואמר אל תסתרי עם איש פלוני הוא יכול לבטל את קינויו והרי הוא כאילו לא קינא מעולם ונפסק בגמרא שמחילת הבעל מועלת דווקא קודם סתירה (לפני שאשתו נסתרה עם האדם שהוזהרה עליו 'אל תסתרי' עמו) אבל 'לאחר סתירה' אינה מועלת מחילתו והטעם לזה הוא: כל זמן שלא נסתרה אין כאן דבר מלבד הקינוי שלו, ועל הקינוי שלו הוא השליט ולכן יכול לבטלו, אבל לאחר הסתירה הרי ישנו דבר נוסף שאינו תלוי בו, לכן אינה מועלת מחילתו, אבל בירושלמי (סנהדרין פח ה"ו) נאמר שהבעל יכול למחול על קינויו אפילו לאחר שנסתרה 'כל זמן שלא נמחקה המגילה' (הנכתבת לסוטה) ומבאר בזה הרוגאטשובי (צפנת פענח על הרמב"ם) שאין כאן מחלוקת בין הבבלי לירושלמי,
הירושלמי דן בסתירה כזו שכל מציאותה היא רק מצד הקינוי כגון שאמר לה 'אל תסתרי עם אביך' או עם מאה בני אדם' שללא קינויו אינה סתירה כלל, וכשהבעל מחל ומסיר את קינויו הרי ממילא בטלה גם הסתירה והכל בטל.
ומזה יובן בנוגע לקב"ה וכנסת ישראל שמאחר והאמת היא שתמיד 'לית אתר פנוי מיניה', הרי לאמיתו של דבר אין כלל מציאות של סתירה, הסתירה אינה אלא משום שהקב"ה אינו חפץ בגאווה תועבת ה' כל גבה לב (משלי טז-ה) ו' אין אני והוא יכולין לדור' ומאחר שכל מציאות הסתירה אינה אלא בגלל רצונו יכול הקב"ה למחול גם לאחר שנסתרה.
אלא שהמחילה מועילה 'כל זמן שלא נמחקה המגילה', מחיקת המגילה כפשוטה מתבטאת בהפרדת האותיות מן הקלף, דבר המוכיח שגם לפני המחיקה הם לא היו דבר אחד שכן אם היו דבר אחד הרי לא היתה אפשרות כלל להפריד ביניהם, משום כך באותיות החקיקה מאחר והם מאוחדים עם הדבר בו נחקקו לא ייתכן למחוק את האותיות עצמן אלא אם כן 'נטל אותו חלק מהדבר שנחקקו בו'. כאשר 'לא נמחקה המגילה' כשאדם מישראל לומד תורה באופן של חקיקה כך שלא ניתן למחוק ח"ו את אותיות התורה ממנו משום שהוא והתורה מאוחדים הרי אף שהייתה אצלו סתירה ונתפסה בו גאווה – אין זה אלא בחיצוניות ומחילה מלמעלה מבטלת הכל והרי הקב"ה הוא – לסלוח. אבל אם 'נמחקה המגילה' הרי יתכן שהרגשת הישות והגאווה המקיפות את כולו יש לו אז דין של סוטה הוא חייב להביא מנחה של שעורים מאכל בהמה והמנחה צריכה להיות עשירית האיפה , המורה על דלי דלות כלומר שצריך לפעל בקרבו וידיעה והרגש שהוא עני בדעת עד שהוא כבהמה שאין בה דעת כלל.
וכשפועל בקרבו התבטלות זו הרי לא רק שנעשה טהור להקב"ה אלא שבא לדרגה נעלית יותר ממעמדו ומצבו הקודם וכפי שמסתיים הפסוק 'ונקתה ונזרעה זרע' ומפרש בגמרא (ברכות לא:) 'היתה יולדת (תולדותיהן של צדיקים ועמך כולם צדיקים – מצוות ומעשים טובים) בצער יולדת בריוח' עד שבא למרחב העצמי 'במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם'.
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי הי"ו מלוד
