פרשת וישלח
'קטֹנתי מכל החסדים' (לב-יא)
לחוש בקטנות מול חסדי הקב"ה
יעקב אבינו מכיר בערך הטובה שמרעיף עליו הקב"ה ומרגיש מקטנותו מול חסדי ה'. כך מבאר הרב משה רייס שליט"א בספרו 'מראש צורים'.
מתפלל יעקב אבינו להקב"ה שיצילו ואומר, 'קטֹנתי מכל החסדים ומכל האמת, אשר עשית את עבדך', גם אם נלמד לפי פשוטו של מקרא, נצבים אנו מלאי התפעלות למול ענוותנותו של יעקב אבינו, ומאוד שונה מידתו זו מכל המקובל בינותינו.
מוכרת למדי התופעה כאשר פלוני נמצא במצוקה ל"ע, הוא מגיב כמעט בטבעיות ומטיח כלפי בוראו, למה זה מגיע לי? אותו אדם כאילו בדק כבר את הפִנקסים, חיפש וחיפש ולא מצא בהם שום אבק של חטא, ועל כן הוא תמה ורוטן מדוע אירע לו כן?
מובן שמי שיש בו יראת שמים, מעולם לא יעלה טיעון כעין זה על דל שפתיו, ביודעו נאמנה 'כי הצור תמים פעלו', ולעולם אין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, ומה שנפל בחלקו של אדם מגיע לו גם מגיע.
אולם מה רחוקה תפיסת הבריות מזו של יעקב אבינו, הוא אינו חשוד על עבירה קלה שבקלות, ועל עצמו הוא מעיד, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים (רש"י לב-ה) ואף על פי כן הוא חש בקטנותו למול רוב החסד שהשפיע עליו הקב"ה.
תחושת ענווה אמיתית כזו הייתה קניינם של גדולי ישראל שבכל דור ודור, בכל מקום שניתן לפגוש את גדלותם ניתן גם להבחין בענוותנותם העצומה, רבים מהם כשהם חותמים את שמם על איגרותיהם, שהיו מלאים אוצרות של גאונות, בקיאות וחריפות היו מוסיפים ליד שמם את התואר 'הקטן', 'העני', או 'השפל באמת', ולא היו אלה מליצות מן השפה ולחוץ, אלא גילוי טפח מתחושותיהם הכנות והפנימיות.
מסופר על החפץ חיים זצ"ל, שפעם באה לפניו אישה ובקשה ממנו להתפלל על בנה שהיה חולה מסוכן, נכנס החפץ חיים לבית הכנסת ועמד בתחינה לפני בוראו ותמצית תפילתו הייתה, ריבונו של עולם! הן הרבית עלי חסדים רבים כל כך, זיכית אותי להוציא את הספרים 'חפץ חיים', 'שמירת הלשון', משנה ברורה' ועוד חיבורים רבים ונכבדים, ריבונו של עולם! אנא גמול איתי חסד נוסף ורפא את בנה של האישה המסכנה…. מביני דבר שדייקו במעשיהם של צדיקים אמרו כי אדם אחר במקום ה'חפץ חיים' לבטח היה מנסה את תפילתו בסגנון שונה, ריבונו של עולם! הרי כל כך הרבה עשיתי לפניך, הרי טרחתי והדפסתי ספרים רבים כל כך, ובשכר כל זאת אבקש שלכל הפחות תגמול עימי ותרפא את הילד פלוני… אבל לא כך היה סגנונו של החפץ חיים זצ"ל.
הנטיעה שנטע יעקב, האב הזקן, ניכרת היטב בבניו הדגולים.
מעניין כי (במדרש בראשית רבה עו"ה) מצינו שתי גישות שונות אודות המושג 'קטֹנתי' שנאמר בפי יעקב אבינו. אמר רבי אבא בר כהנא איני כדאי, ורבי לוי אמר כדאי אני אבל קטֹנתי מכל החסדים. יש כאן שתי גישות, האחת השיטה הפשטנית המצביעה על העובדה שיכולת האדם היא מוגבלת, וכמות מעשיו דלה ביותר, על כך אומרים אנו בתפילתנו, 'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך', שהרי מיהו האיש שיתיימר לסבור שיש בידיו די מעשים כנדרש ממנו. והגישה השניה גורסת שאפילו מי שיש בידו מצוות ומעשים טובים למכביר, במה נחשבו אלו המעשים לעומת חסדי הבורא שגברו עליו, זו הגישה המנוסחת בסידור התפילה 'מה אנו מה חיינו מה חסדנו מה צִדקותינו'? מה כוחנו מה גבורתֵנו? למול עוצמת הטובות המורעפות מן השמיים, מגיע המתפלל להכרה שכל מעשיו הטובים במה נחשבו? לעומת רוב הטובה המושפעת עלינו.
בענין זה כותב החסיד בעל 'חובת הלבבות' (שער עבודת האלוקים פרק ח') 'וכל אשר יוסיף הבורא לטובה לאדם, חייב עליה עבודה', מובן מאליו שהגמול המתבקש מהאדם צריך להיות שווה בערכו לשכר שקיבל, וכיון שהקב"ה נותן לאדם כל כך הרבה, חייב האדם לחוות תדיר תחת התחושה של מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי?
יעקב אבינו שהיה בחיר האבות מעיד על עצמו 'קטֹנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית עם עבדך', יעקב שכולו היה קודש, שלמד ארבע עשרה שנה בישיבת שם ועבר, סבל יסורים רבים 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני', אך הוא גם יודע שכל זה עדיין אינו עומד, מול החסדים שהוא מקבל מה' יתברך, ומה אנו נאמר, מה נענה ומה נצדק וכי אנו מגיעים לקצה קצהו של יעקב בתורה?
כנראה אין אנו יודעים חסד של הקב"ה מה הוא!
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
