פרשת תזריע מצורע
חתן שנתגלתה צרעת בגופו, בבגדיו או בביתו, פוסק הרמב"ם שהטיפול בצרעת נדחה עד לאחר שבעת ימי המשתה. מקור הדין בפרשתנו: "וציווה הכוהן ופינו את הבית". במקרה של נגעי בית מאפשרת התורה לפנות את כלי הבית לפני חשיפת הנגעים, כדי למנוע מהם להיטמא. אומר הרמב"ם: "אם המתינה תורה לדבר הרשות, שלא ייטמאו כליו, קל וחומר לדבר מצווה". למעשה הרמב"ם מצדד בדעת רבי, החולק על רבי יהודה, הלומד את הדין הזה מן הפסוק: "וביום הראות בו" – "יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו – חתן שנולד בו נגע, נותנין לו ז' ימי המשתה".
במהותה של המחלוקת עומדת השאלה כיצד להגדיר את ההמתנה בטיפול בצרעת. אם זה קל וחומר מהפטור של נגעי הבית, הרי שזו דחייה זמנית. אך אם שבעת ימי המשתה מוגדרים "יום שאי אתה רואה בו", הרי שימים אלו מופקעים מן האיסור לחלוטין. למחלוקת היבטים מעשיים. האם הדחייה היא רק לדבר מצווה או גם לדבר הרשות? לדעת רבי התשובה חיובית, אולם לדעת רבי יהודה הפטור ניתן לדבר מצווה בלבד. ומשמעות נוספת: אם בכל-זאת ראה הכוהן את הנגע, הרי שכאשר מדובר בדחייה בלבד, לכאורה נטמא החתן, אך אם שבעת ימי המשתה מופקעים מצרעת מעצם מהותם, אין בראייתו של הכוהן כוח לטמא את החתן.
הצרעת במשמעותה הפנימית נועדה לשמש תמרור אזהרה ליהודי, כדי שיתקן פגמים רוחניים של לשון הרע, כדברי הרמב"ם: "אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע". לפי זה, הנגעים אינם רע, אלא מתנה מלמעלה, לטובת היהודי ולתועלתו. העובדה שלאדם ניתנת, במקרים מסוימים, דחייה של כמה ימים בטיפול בנגעים, מחזקת את ההבנה שהם לא נועדו לייסר את האדם, אלא לסייע לו. הנגע בא מאותו מקום שמתחשב בחתן החוגג את חתונתו – ממידת החסד של הקב"ה.
עקרון החסד הגלום בצרעת בא לידי ביטוי בכמה דרכים, לפי שתי הדעות שהוזכרו. האמירה שהפטור נובע מהתחשבות ב'דברי הרשות' מלמדת עד כמה חביב היהודי בעיני הקב"ה, עד שהתורה חסה אפילו על "ממונו הבזוי", כדברי המשנה במסכת נגעים. ואם דין ראיית הנגע מופקע מפני מעשה מצווה של יהודי, הרי שאפילו יהודי חוטא, שלקה לא רק בביתו ובבגדיו אלא גם בגופו, בכל-זאת המצווה שהוא מקיים יש בה כוח גדול כל-כך, עד שביכולתה להפקיע את החטא ועונשו. (לקוטי שיחות)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
