פרשת וילך
וילך משה, ואנחנו?
מה עושה אדם גדול ביום שבו הוא יודע שתם תפקידו? מה מרגיש מנהיג, כשלראשונה זה ארבעים שנה – הוא איננו זה שיוביל את העם?
כך נפתחת פרשת וילך:
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"א, א).
חז"ל שואלים – מה פירוש "וילך משה"? לאן הלך? הרי כל נאומיו נאמרו באותו מקום – בערבות מואב. רש"י מביא מהמדרש:
"הלך אצל כל שבט ושבט לפרוש מהם בשלום."
כלומר: משה לא רק נפרד מן העם כולו – אלא הולך בעצמו לכל שבט ושבט, לכל אדם ואדם. הוא לא שולח הודעה כללית. הוא הולך אליהם. פנים אל פנים. זהו רגע של קשר, של אהבה, של אחריות.
ובמרכז הפרשה עומד רגע דרמטי: משה מוסר את ההנהגה ליהושע. הוא עומד מולו, לעיני כל העם, ואומר לו:
"חֲזַק וֶאֱמָץ, כִּי אַתָּה תָּביא אֶת הָעָם הַזֶּה…"
זהו רגע של מעבר – אבל הוא מלא תקווה, עידוד, ברכה. משה לא נאחז בכוחו. הוא יודע מתי ללכת ובעיקר: איך ללכת.
כדי להבין את גודל המעשה הזה, נשתמש במשל:
בכפר קטן נערך מדי שנה מרוץ שליחים מיוחד. כל רץ מחזיק לפיד דולק, ורץ איתו קטע מהמסלול. בהגיעו לסופו, הוא מעביר את האש ללפיד הבא וזה ממשיך לרוץ.
במשך שלושים שנה השתתף במרוץ אדם מבוגר אחד. הוא היה זריז, נאמן, מדויק. הלפיד שלו תמיד בער בביטחון. אבל השנה בא בנו הצעיר וביקש: "אבא, אני רוצה לרוץ במקומך."
האב שתק. איך אפשר לוותר? זה הרי הרגע שלו. אך כשהביט בבנו – ראה את הברק בעיניו. הוא הבין: זה הזמן.
ביום המרוץ, עמד האב והדליק את לפיד בנו. הבן רץ, בחוזקה, והעביר את האש קדימה. האב הביט מרחוק – לא כצופה בלבד, אלא כמי שיצר את ההמשכיות.
לא הוא זה שנושא את הלפיד, אבל זה עדיין האור שלו.
כך בדיוק נהג משה. הוא הבין: לא הכול תלוי בי. גם כשאני כבר לא צועד בראש – אני עדיין חלק מהדרך.
הוא לא ניסה לשמור לעצמו את ההנהגה. הוא לא ראה ביהושע תחרות – אלא שליחות. הוא האמין בו, חיזק אותו, והעביר אליו לא רק סמכות – אלא אמונה.
הדבר הזה מתבטא כבר בפסוק הראשון:
"וילך משה" – לא רק הלך פיזית, אלא המשיך לנוע, להוביל, גם ברגעי הסיום.
חז"ל אומרים: "אין הליכה אלא לשון גידול" – כמו שכתוב על שמואל: "והילד שמואל הולך וגדל".
גם כשמשה פורש – הוא ממשיך לגדול. דווקא ברגעים האלה – כשהוא בוחר לתת, לאחוז בידו של יהושע, ולא לדחוף – הוא מגיע לשיא הנהגתו.
האם אנחנו מוסרים את האור?
הימים האלה – שבין ראש השנה ליום כיפור – הם זמן של חשבון נפש. לא רק מה עשיתי, אלא גם: מה העברתי הלאה?
האם אני רק רץ – או גם מדליק לפידים לאחרים?
האם חינכתי, חיזקתי, עודדתי, העברתי ערכים, תורה, מסורת או רק דאגתי לריצה האישית שלי?
משה מלמד אותנו: ההנהגה הגדולה ביותר היא זו שיוצרת דור אחריך.
הפרידה שלו אינה סוף אלא התחלה.
לא כיבוי האור אלא הדלקת אש חדשה.
השאלה הגדולה של פרשת וילך היא: האם גם אנחנו "הולכים"?
הולכים מאחור, תומכים, מוסרים, מדליקים.
כי החיים הם מרוץ שליחים רוחני – והשאלה היא:
האם אנחנו רצים לבד – או מוסרים את האור!
בברכת גמר חתימה טובה ושבת שלום,
הרב אלישי זיזוב, פרנקפורט גרמניה
